צבי פלדמן - איש הנגב
אותו שר את 'התקווה' בטקסים בקול חזק שהצביע עד כמה הוא גאה לשיר את ההמנון הלאומי, בארצו. בכל פעם שאני שומעת את 'התקווה' אני מיד חושבת עליו, ומוצאת את עצמי מנסה לשיר כמותו." כאשר נסעו הנכדים לפולין לקחו עמם מכתבים שכתב להם. המכתבים הוקראו בפני המשלחת ועוררו התרגשות רבה. דנה מספרת כי הרבה ממה שכתבה ביומן המסע שלה לפולין היה ממוען אליו, סבא שלה שבא משם. סבא צבי התרגש מאוד כאשר דנה סיימה קורס קצינות כקצינה מצטיינת. כשהיתה רונה חברה בתנועת 'הנוער העובד והלומד' התעניין צבי בפעילותה, שהזכירה לו את פעילותו בתנועת הנוער בפולין. כאשר נתקלה בשם 'מפא"י' באחד הספרים שקראה, התקשרה לשאול אותו על התנועה. היא קיבלה הסבר ארוך ומפורט מאין כמוהו... כשסיים איל את התיכון התבקש להכין עבודת חקר גדולה. היה לו ברור שיבחר בנושא הקשור לסבא. צבי קישר אותו לחברת המשפחה לאורך השנים, פרופ' דבורה הכהן שהינה חוקרת של תקופת העלייה ההמונית, ואיל כתב את העבודה על אנשי המושב נבטים שעלו לארץ מקוצ'ין שבהודו, על החיים שם, על עלייתם ועל הקליטה באדמות הנגב — הנושאים עליהם שמע מסבא כל ילדותו. אישיותו הקפדנית התבטאה גם במראה ובהתנהלות היומיומית שלו. בכל בוקר נהג לנקות את הרכב במטלית ורק לאחר מכן להתחיל את היום. כשהיה נותן לנכדים להשתמש ברכבו, ושמח לתת להם אותו לעתים קרובות, היו מוטרדים מאוד מהאופן בו יחזירו את האוטו אליו — כי הרכב של סבא צריך להיות מסודר ונקי תמיד, ואיך יחזירו אותו מלוכלך? מיכל זוכרת ש"סבא היה מוכן כל בוקר להופעה. היה קם בבוקר מתוך שליחות, מתוך ידיעה שהוא הולך לעסוק בדברים חשובים. כמו שהיה נכון לכל אדם שיפגוש, גם מבחוץ דאג שייראה כך — מסודר, ראוי, מכבד את עצמו ואת הסביבה. ...יכולנו להיות הכי זרוקים בעולם, חצי לבושים — וסבא תמיד לבוש טיפ־טופ. חליפה, חפתים, עניבה ואפילו סיכה על העניבה... כשנוסעים לחוץ לארץ, צריך לחזור עם עניבה לסבא. כשנסעתי לדרום אמריקה אחרי שנפטר, היה לי מוזר שאני חוזרת בלי עניבה."
138
Made with FlippingBook Publishing Software