צבי פלדמן - איש הנגב

להמשיך 'לחיות את החיים' — מתוך הערכה של מה שממשיך להתקיים. צבי וסלה ידעו להיות שמחים. יומיים בשנה היה המבט בעיניהם של צבי וסלה כבוי: ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וביום האזכרה לצקי. איל מספר על יום הזיכרון: "הייתי צמוד אליו לאורך כל היום. היינו נוסעים בבוקר לבית יד לבנים, שם היה עומד עם הלפיד. לאחר מכן נסענו לבית הקברות, לקברו של צקי. ביום הזה לא היה סבא פתוח ומצחיק כמו תמיד, אלא רציני, סגור ומכונס בעצמו. זה היה יום קשה, ואני תמיד רציתי לעבור אותו יחד איתו." היתה אזכרה לצקי בתקופה בה יעל שהתה בחו"ל ולא יכלה להגיע. היא שלחה את דבריה והשתתפותה למשפחה בפקס: "צקי, סבא וסבתא, משפחה יקרה. אני מצטערת שאני לא נמצאת אתכם כרגע. ליבי ומחשבותיי אתכם. השנים עוברות והתחושות מתחדדות. צקי, אני מרגישה שלמדתי להכיר אותך טוב יותר דרך הסיפורים של סבא וסבתא ושל אמא, דרך העבודה היום יומית ביד לבנים במשך שנתיים. פתיחת האלבום שלך כל יום מחדש והסיפור עליך לילדים גרמו לי שנה, ימי 32 להעמיק יותר ויותר בהתרחשויות של אותם ימים קשים לפני המלחמה, הקרבות שהתנהלו, אישיותך ותכונותיך — ובכלל, להכיר אותך קצת יותר מקרוב, לחוש מקרוב יותר את רגשותיהם של סבתא וסבא, אמא ויואב, מאז אותם ימים ועד היום. השנים הללו הארץ התפתחה, המשפחה התרחבה — ואתה צקי 32־ ב תמיד היית חסר. כילדה הייתי מדמיינת וחושבת איך היו נראים הדברים לו היו לי עוד בני דודים. צקי, דע שאתה חסר לכולנו, דע שאנחנו אוהבים אותך. יהיה זכרך ברוך." סלה וצבי עברו הכל יחד. עלייתם יחד עם 'ילדי טהרן', שהייתם במשק הפועלות ובקיבוץ אפיקים, המגורים בקיבוץ חצרים ובנגב לאורך השנים,

140