צבי פלדמן - איש הנגב

הקמת המשפחה, השכול על צקי — כל זאת עברו יחד, שניהם, בקשר חזק שהלך והעמיק, כאות ומופת לילדים ולנכדים. יעל מספרת: "הם היו תמיד יחד, מחזיקים זה את זו, דואגים זו לזה. סימביוטיים ממש. גם אחרי הרבה שנים ביחד לא הפסיקו להתרגש מהפגישות, גם כשנפרדו לחצאי ימים." דנה מספרת שבתקופת מחלתו של צבי נסעה פעם להיות איתו במהלך היום, כיוון שסלה נעדרה מן הבית בעקבות ניתוח שעברה. היא מספרת כמה התרגשה לראות את תגובתו של צבי כשחזרה סלה, איך ניגש ונישק את ידה מרוב שמחה והתרגשות, שלא פחתה גם בחלוף השנים. את הלכידות והדאגה התמידית למשפחה, העביר צבי לנכדיו. כולם מציינים כי העובדה שהם משפחה כל כך מגובשת נובעת מהערכים שהוא העביר להם בהתנהגותו היומיומית, בדאגה, בהתעניינות, בשמחה הגדולה כשבאו לבקר, בעצב על שנאלצו ללכת. והקשר היה חזק ואמיץ מאוד. איל זוכר את הפעמים שהיה יושב עם סבא בבית קפה: "יש בבאר שבע מקום שנקרא 'בית הקפה של רוג'ר', שם נהגנו לבלות יחד. בעלי המקום הכירו אותו. היינו יושבים שם, בערך פעם בחודש, ומדברים. סבא היה מספר לי על ענייני העבודה שלו, ויחד היינו מנסים לעלות פתרונות למצבים שונים... הייתי מספר לו על כל מה שקורה איתי. היינו מספרים דברים שלא סיפרנו לאף אדם אחר, כמו חברים טובים. שוחחנו גם על נושאים פוליטיים ועניינים אחרים שהיו בעולם באותו זמן. כשהתגייסתי לצבא ואמא ואבא היו בחו"ל, סבא וסבתא נסעו עד רמת הגולן — שם שרתתי — כדי לבקר אותי. שני אנשים בני למעלה משבעים, שנוסעים מהנגב עד לצפון הארץ רק כדי שיהיה לי 'אוכל של בית' בשבת. גם אחר כך, כשלא גרתי בבית, היינו מדברים שלוש וחמש פעמים ביום. אין דרך אמיתית בה אוכל להסביר את הקשר הזה. הוא היה האדם הכי קרוב אלי." צבי הקפיד מאוד על ארוחות ליל שישי המשפחתיות. היה לו חשוב שכולם יתכנסו יחד וישוחחו על האירועים שהיו במהלך השבוע. הנכדים בגרו והקימו בתים משלהם ברחבי הארץ, אך כך ממשיכה המשפחה לנהוג גם כיום מדי שבת. גבי מספרת שלפני נישואיה לא נהגה לשמור על מנהגי

141