צבי פלדמן - איש הנגב

הילדים. הילדים נמוכים מכפי גילם ולפעמים חיוורים מאוד. מדברים יידיש, פולנית ורוסית משובשת, ומעטים מבינים עברית... לא כל האוהלים שלמים וגשם וקור חודרים דרכם והילדים מתקררים על נקלה. הלילות קרים והילדים מתאוננים שקר להם... הילדים מתעניינים מאוד לדעת מה היה גורל הוריהם, ומרבים במכתבים. מספרים שביום הכיפורים אחז את המחנה בכי גדול ונורא, עד עתה מספרים המחנכים על היום הזה בצער ובכאב. כל כמה ימים מופיע בבית הילדים ילד חדש, יש שהבחורים [של הסוכנות] מצילים ילד מאיזה מרכז פולני, או שהפולנים נוכחים פתאום שהילד יהודי ושולחים אותו אלינו, כך היום הביאו ילד בן שנתיים." )'1948-1933 (דבורה הכהן 'עליית הנוער הרקע המגוון של הילדים וגילם הצעיר חייבו את ראשי עליית הנוער לדון בהיערכות לקליטתם. עד אז עליית הנוער טיפלה רק בבני נוער. ההתמודדות עם קליטת ילדים בגיל צעיר, הזקוקים לחינוך ותמיכה אחרת ואינם יכולים להועיל למשק בעבודתם, חייבה שינוי אירגוני וחינוכי. גם בתחום הכספי נדרשה היערכות חדשה משום שלילדים קטנים צריך לדאוג ולממן במשך שנים רבות. כל זה גרר מחלוקות ודרישות של הגופים השונים שעסקו בהבאת הילדים — שליחי הסוכנות בטהרן, הנרייטה סאלד בעליית הנוער וראשי הסוכנות והוועד הלאומי. גם הקולטים בפועל התלבטו כיצד להיערך לקליטת הילדים באופן הטוב ביותר, חרף הקשיים הרבים. דוד ורחל לאור, שניים ממדריכי 'ילדי טהרן', מספרים על המאמצים להמשיך בחיים הרגילים ולהעשיר את הילדים, דבר שלא תמיד התאפשר במציאות הקשה: "למרות הסגריר המשכנו במשחקים ובתרגילי הספורט. היה חשוב לנו להגיע לארץ מאורגנים. לצעוד בשורות בצעד קצוב ואחיד. המשכנו במסגרת הצופית שבה התחלנו; בלימודים מדי יום מבוקר ועד צהריים. השיעורים היו מופרעים לעתים לא רק בגלל מזג האוויר אלא גם על ידי ביקורים של ועדות שונות, שהיו מגיעות אלינו מדי פעם מטעם הממשלה הפולנית הגולה או האנגלית.

23