צבי פלדמן - איש הנגב

באפיקים ולא היתה בין שלושים העולים הראשונים. אחרי כמעט חודש לעלייה קיבלה טלפון שאמר: 'התחיל קורס אקונומיות, את חייבת לנסוע שלא תחמיצי'. היא נסעה לקורס שנמשך מספר חודשים (הדבר נחשב אפילו לעריקה מהפלמ"ח, והיא היתה חייבת אחר כך לעבור בירור), עד כדי כך היו הדברים בהולים." מספר שבועות אחרי העלייה על הקרקע הגיעה רות לחצרים, לאחר תלאות רבות, "קשה לי לתאר למי שחי היום את המציאות באותם ימים. הכבישים שקיימים היום לא היו אז, היה רק כביש מתל אביב לעזה, וכביש מעזה לבאר שבע, שהיה קיים עוד ממלחמת העולם, אולי. ביום שישי אני ועוד ארבעה בחורים נסענו לחצרים. איך נוסעים? בשמונה בבוקר התייצבנו בתחנה המרכזית ביפו, לחכות לאוטובוס ערבי שיסע לבאר שבע. חיכינו שם שלוש־ארבע שעות, ואמרו: 'היום אין אוטובוס לבאר שבע'. אז נסענו לעזה, ירדנו בפינה וחיכינו לטרמפ שלא בא. אחרי שעתיים נכנסו שני בחורים לעזה ושכרו טנדר, שלקח אותנו עד נחל פטיש — גשר אבורגייג. הוא לקח אותנו עד שלושה קילומטר לפני באר שבע, משם הלכנו ברגל במה שכינינו 'דרך הקיצור'. לחצרים הגענו בעשר בלילה... זו היתה הנסיעה הראשונה שלי, ולא ראיתי כלום. בבוקר פתחתי את החלון )9.12.2009 , לראות איך נראה הנגב הזה." (רות קרן, ראיון עם כנרת וולף שנה ראשונה בחצרים "בשנה הראשונה עבדנו כולנו בעבודות חוץ כדי לפרנס את הקיבוץ ההולך ונבנה. המשק כלל כמה צריפים, תרנגולת, פרה וסוסה, ומדי שבוע נשארו בו רק עשרה חברים: חצרן שטיפל בחיות ושומרים שהבריטים מימנו. השאר לנו במהלך השבוע במקומות העבודה שלהם — במפעלי האשלג בים המלח, בגבעת השלושה, באפיקים ובגבעת ברנר." חברי הקיבוץ ניסו לפתח חקלאות, "כדרכם של חקלאים מנוסים, לא עמדו הפלחים שלנו בפני הפיתוי של זריעת שעורה (התבואה המקובלת על הבדווים באזור זה) כבר בשנה הראשונה לבואנו, והעונה דחקה לעשות זאת מיד בשבועות הראשונים. לא הספקנו עוד להמיר את גישתנו

62