יעקב רוזנטל

חוזרים לארץ , אחרי גלות של שבע שנים, חזרו הוריי לישראל. משדה התעופה לקחתי אותם ישר 20.11.74 בתאריך לים המלח לדירה שלי בנוה זוהר. אבא היה בלחץ כי חשש להיתקל בנושים. בשביל אימא זה היה יוצא מן הכלל. היא אהבה את המים החמים שבים המלח. לאחר מכן לקחתי אותם לגור איתנו ברמת השרון. אחרי תקופה לא ארוכה הם חזרו לבית ביהושע בן-נון. אבא ישב כבר בכסא גלגלים. לגור בדירה בקומה שלישית בלי מעלית הייתה בעיה. אבא צריך היה עזרה כל הזמן והתחלנו להעסיק מטפל חזק וצעיר, אך הוא קיבל התקף לב ונפטר. אבא לא יכול היה לרדת במדרגות, כל ההתנהלות היתה קשה באופן בלתי רגיל. ניסיתי לחפש להורים דירה בקומת קרקע או דירה עם מעלית. לקחנו את אבא לגדולי הרופאים ודודהּ של עדינה, קובי, אפילו אישפז אותו לבדיקות בבלינסון למשך שבוע, אבל ללא הואיל. הם כתבו במסקנות הבדיקה שאבא בוכה... אנחנו כולנו בוכים, כל הגברים במשפחת רוזנטל מזילים דמעות בקלות. יום אחד אבא נפל בחדר השינה על הזכוכית ובמזל לא נפצע ואז הגענו למסקנה שאין ברירה אלה לחפש מוסד סיעודי שייקח אותו. להיכנס למוסד סיעודי איכותי היה צריך להמתין כמה שנים, לא הייתה ברירה וחיפשנו פרוטקציה, אבא של אשתו של ויוי שהיה בכיר בקופת חולים כללית טיפל בדיוק בדברים האלה, מה שעזר לקבל יחסית מהר אישור לאשפז אותו ב "אחוזת בית" שאז דולר לחודש) 500 נקרא ׳משען׳. משען היה בית חולים יוקרתי ויקר. העלות של אחזקתו הייתה גבוהה ( ואני חיפשתי מקורות הכנסה נוספים חוץ מהעבודה בתע"א. באחד הערבים יצאנו עדינה ואני לקונצרט ובהפסקה נפגשנו במקרה עם פייגין. הוא סיפר לי שיש באילת מלון בתהליכי בניה והם זקוקים למישהו בדיוק כמוני שיעזור להם להתגבר על הבעיות. הוא חיבר ביני ולבין האחים זקן שבנו את המלון ואני התחלתי לעבוד עבורם באילת. ביום חמישי בצהרים הייתי יוצא ממשרדי בתע"א שבו עבדתי עם

204