יעקב רוזנטל

המגורים של משפחתה של ריבקלה החברה. למראה המקום הציפו את אמא דמעות התרגשות. טיילנו בשדרה, הבית של ראש העיר. המבנים היפים שצילומיהם מופעים בגלויות שבידנו היו שם. ואפילו בית הדואר ניצב באותו מקום, אותו בית דואר בו קנו סבתא וסבא את גלויות המזכרת. נכנסנו פנימה, גם אנחנו, לקנות גלויות עם צילומי העיירה, אלא שהמבחר כלל חתולים מגלגלים צמר, פרחים וכלבלבים בסלסלה. רק גלויה אחת מחולקת לחמש תמונות ענתה על הבקשה. באופן מוזר אחת התמונות הייתה צילום של בית המשפחה. קנינו מספר גלויות ושלחנו לעצמנו ... בית הכנסת מבנה קלסי יפה. על הקיר בכניסה שלט מתכת קטן עם סמל מדינת ישראל המזכיר שבמקום ביקר נשיא מדינתנו. ניכנסנו פנימה. קיבלו את פנינו יפה. בית הכנסת הפך לבית העם המקומי. ארון הקודש סולק, הבימה נשארה ומשמשת להופעות. את גולת הכותרת של ביקורנו מצאנו כשעלינו לעזרת הנשים. הוצגה בה תערוכת ציורים. אינני זוכרת את שם הצייר, אך ציוריו הראליסטים המדהימים תיארו במדוייק את מראה העיירה כפי שהייתה כשאמא עזבה. על קירות עזרת הנשים של בית הכנסת התעוררה העיירה לחיים של אז. בהתרגשות ובדמעות ללא מעצור הצביע אמא על מוכר הכדים, על דמויות של יהודים מהלכים ברחוב וכאלה שעומדים ומשוחחים, על החנויות והבתים אותם זכרה, וגם "המבצר" היה שם על שתי קומות בתיו וחנויותיו, בנויים בריבוע שלם שבמרכזו חצר .... אלה שבציור אחר שצוייר לאחר שהנצים כבר נכנסו לעיירה, נראה המבנה מפוצץ והיהודים עומלים בפרך, תחת איומי רובים, לסלק את ההריסות. תמונה עצובה, מיוסרת, הנותנת להבין מה התחולל בעיירה הפסטורלית השלווה עם כניסת הרוע הצרוף.

227