יעקב רוזנטל
עציי יער, היתה ירוקה ויפה, הכביש מצויין. שלט צבעוני מעוטר הוצב לצידי הכביש ועליו סמל העיירה ושמה "סימיאטיץ". אמא שרטטה לנו את מפת המקום כפי שזכרה, ואכן זכרה. עמוס הביא עימו למעלה מעשר גלויות בשחור לבן, אותם גלויות שניקנו ערב העליה ארצה, על ידי סבתא וסבא בדואר המקומי. מזכרת מהמקום שחיו בו שנים כה רבות . אין כמו בן דודי עמוס לשמירת זיכרונות... הפלא ופלא עברו כשבעים שנה ועל פי השרטוט והגלויות, העיירה כמעט לא השתנתה בחזות בתיה ומבניה. אין זה פלא שהשתנתה מאוד בסוג האנשים שחיים בה... מעיירה בעיקרה יהודית, כשהגויים גרו בשוליה, הפכה לגויית לחלוטין, מאחר וכל היהודים שנשארו בה עם כניסת הנצים, כולל בני משפחתנו, חברים וידידים, עונו, נרצחו... מתחנת הרכבת שבקצה העיירה עד לטרבלינקה המרחק קצר ונוראי... שמנו פעמינו אל תחנת הרכבת מחוץ לעיירה. זו הרכבת שלקחה את המשפחה אל וארשה ומשם כעבור שבועיים ימים היגיעו לארץ. שבעים שנה אחרי- משדה התעופה בלוד לוארשה שלוש שעות טיסה, מוארשה נסיעה מזרחה על כביש חדיש עוד כשלוש שעות. מהעיירה סימיאטיץ לרעננה כשמונה שעות עם ארוחה וקפה בדרך... דרכה של קידמה לקצר מרחקים....כמה קרובה העיירה שנראתה לי תמיד מקום מרוחק באי שם הפולני.... חודש אוקטובר,אנחנו מטיילים בעיירה. עלי העצים אדמדמים, זהובים, מקסימים עומדים בשלכת. בתי האבן הדו-קומתיים שיוצרים ריבוע גדול במרכז העיירה, מבהיקים בלובנם. שתי כנסיות יפות נוצצות מפארות את המקום. אחת קתולית השניה אוטודוקסית ללמדנו שהעיירה ממוקמת בקירבת הגבול של ביאלרוס. שדרה רחבה של עצי ליבנה, מיימי הנהר כחולים ומתרחבים למעיין אגם, ברבורים צחורים שוחים להם להנאתם. המקום מקרין שלווה פסטורלית ויופי כמו שאמא זכרה ותיארה לנו אותה.... נרגשים מאוד עמדנו ברחוב מלפני הדירה מעדניה בה בילתה אמא את ילדותה. בכניסה על המדרגה ישב אדם עם כובע קסקט כמו שהיה לסבא, היה כל כך דומה בחזותו עד שדמיינתי לעצמי את סבי יושב שנה. עברנו במעבר של חדר מדרגות אל החצר האחורית. אמא הצביעה 70 בדיוק במקום הזה לפני על המבנה ששם הוחזקה הפרה, ומחסן לעצי הסקה . מטרים ספורים משם היה המדרון, לפני הכנסיה, עליו שיחקה וממנו התגלגלה עם חברותיה. כביש מסומן במעברי חציה, נסלל בריבוע הגדול לפני בתי האבן. אך איפה ה"מבצר"? במקומו, במרכז העיירה כיכר גדולה רייקה חסופה, כשעשבים מכסים אותה וכמה עצים נמוכי צמרת נטועים בה. בחזית הדירה שבה גר הדוד מוכר הלחם עדיין מוכרים לחם. כמובן שקנינו לזכר הימים הרחוקים ההם... אותם חנויות, בנין בית הספר בו למדה, גן הילדים, צריף
226
Made with FlippingBook Ebook Creator