יעקב רוזנטל

פרק שלישי: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות" " את הציונות ינקתי מקטנות. דיברו על עליה אכלו בייגל וקיכל והתכוננו... גם השכנים הטובים כבר ארזו ונסעו. חבריו של יוסף דיברו ציונות. יעקב כבר היה מספר שנים בארץ ואליו הצטרף לאחר ארבע שנים האח צבי. בתחילה מצבו היה קשה מאוד, עבד בבניין, יחף חסר נעלים ורעב. אבא איצ’ה שלח לו כמה לירות אנגליות לעזרה אך בתחושת עצמאות שלח אותם בחזרה. עם הזמן בכישרונו, עקשנותו ותושייתו הפך לקבלן, והפרוטה הצטרפה לאחרת והוא עמד על רגליו. הצליח לקנות חלקת אדמה ברח’ יהודה הלוי ברעננה. פה כבר הסכים לקבל את העזרה הכספית ששלח לו אבא, שהרי זו לבניית הבית... יעקב בעזרת צבי בנו בית לתפארת. קיבלנו מכתב, בוא,הבית מוכן וגם וילונות תלינו." "בדיעבד, אמא" אמרתי " האח יעקב הציל את המשפחה". " נכון" !!! יוסף הבן הצעיר נשאר מאחור. לצבא הפולני לא התגייס כיוון שהיה חולה לב. רק אחרי זמן קיבל סרטיפיקט ועלה גם הוא כחלוץ. ארזנו את 1934 " ערכנו מסיבת פרדה למשפחתנו ולידידינו ובמוצאי שבת, בפברואר קר של שנת מטלטלנו והפרנה – הכסתות והמצעים, אמא אפתה לחם, עוגות וארגנה ציידה לדרך. עלינו על עגלה רתומה לסוס בדרכנו אל תחנת הרכבת. רבים משכננו ומכרנו שלא הסתפקו במסיבה שעשינו, עמדו , עם אמא ואבא שמנו פעמנו 12 ברחוב לפני דירתנו בחיבוקים והתרגשות נפרדו מאיתנו. אני בת ה- לארץ ישראל. שהינו בווארשה שלושה ימים לסידור הניירת. קיבלנו רשיון כניסה לארץ בזכות חוק איחוד משפחות והיה צורך למסור את האישור לנציג הבריטי בעיר. וכן להסדיר שליחת חבילת חפצים ורהיטים שלא יכולנו לסחוב איתנו. אבא התעקש לקנות לי מעיל כדי שלא אקפא בשייט החופי. הסתובבנו בין החנויות בעיר.המוכר הבטיח לי שאמצא מטבע בכיס המעיל אבל... הבטיח... פרלה חברתו של צבי ליוותה אותנו במסע עד לנמל ואף הצליחה להחליק מידיה ולשבור את הטרמוס למים חמים שקנינו בווארשה. זיכרון קטן שנתקע לי בראש... שוב אנחנו ברכבת הלוקחת אותנו לרומניה, לנמל קונסטנסה. מרוכל רומני

229