יעקב רוזנטל
הוגן ומהנה. עמוס הפתיע פעם והופיע עטוף סדיו כרוחו של אליהו הנביא ואנחנו הילדים התבוננו ארוכות בכוס היין לבדוק אם אכן לגם אליהו הנביא מכוסו. זיכרונות ליילות הסדר המשפחתיים בביתם של סבתא וסבא, יפים ומענגים. גם מיטת יחיד היתה בחדר עליה ישנה אמא לפני שנשאה. הרדיו, שחור וגדול עמד על ארונית עם מגרות קטנות בהן החזיק סבא את ציוד העישון שלו. כורסאה גדולה עמדה בפינה. ההחדר נפתחה דלת למרפסת מקורה אני זוכרת שבה ישב סבא בזיקנתו ומיין שעועית מפרי גינתו. החדר הנוסף בבית היה עם דלת סגורה. עמד בו הפטפון על השידה היפה, הצהבהבה שהביאו מפולניה. היה גם מזנון לא גדול בעל דלתות זכוכית בתוכו כנהוג באותה תקופה, כלי זכוכית נעים לעין. היו שתי מיטות.... החדר שימש לארוח לתקופות קצרות וארוכות. ישנו בו יעקב וצבי, עמוס, אמא ואבא שלי לאחר שהתחתנו ואני התינוקת, יוסף כבודד ואחר כך עם אישתו ציפורה. בני משפחתו של אבי, רשל ודוד שבאו בספינות מעפילים מארופה ההרוסה זכו לארוח בחדר ואף מסיבת חתונה בייתית יפה ערכו להם. קרובי משפחה שברחו מתל אביב המופצצת במלחמת העצמאות. ביתם של סבתא וסבא היה פתוח לרווחה לכל מי שהיה צריך. אנשים רגילים, צנועים, עם לב רחב ונשמה גדולה. מסורת של גמילות חסדים עלתה עימם מפולין. אפיית חמין ביום שישי וחלוקתו לנצרכים. אני זוכרת את סבתי, נמוכת קומה, תמיד מתפחת לראשה, העברית שלה דלה ובסיסית. לא זוכרת שהיו לנו שיחות, לא הייתה קירבה של מילים. למרות זאת שפתה שפת האידיש נתמעה במוחי לתמיד. היתה מכבדת אותי בתותים עם סוכר פזור עליהם, מאפה פירישקס - משולש שמרים עם פרג טבול בדבש. כשהייתי מחבקת אותה ואומרת "סבתאל’ה את כל כך קטנה" הייתה עונה לי בחביבות "איך וואקס אף צוריק" משמעו אני גדלה בחזרה. אהבה בעייניה ונתינה היו בשפע. זוכרת בברור שהלכנו לקנות לי מתנה בובה אצל פיינר, חנות ידועה של אז שיש בה הכול. על מדף ממול הדלפק נחו להן כעשרים בובות. "איזו את רוצה" שאלה סבתא. "את זאת" הצבעתי באצבעי לאחר התלבטות ומחשבה. פיינר הזריז הניח מיד את הבובה על הדלפק."לא את השניה " שוב כיוונתי את אצבעי לעבר המדף. גם את זו הניח פיינר לפניי. עמדתי רגע נוסף, ושוב שיניתי את דעתי. וכך בובה אחרי בובה נבחרה וניפסלה, כשסבתי עומדת לידי בסבלנות ואורח רוח עד לרגע הסופי של קניית המתנה. סבא דיבר עברית. במהלך חיו היה משכיל, מפרנס, עבד כמנהל חשבונות, היה אופה בעל מעדניה, עבד בפרדסים ברעננה ולבסוף חקלאי בעל משק בארץ ישראל. איש עדין, נעים הליכות. מספר סיפורים ובדיחות. וכך סיפר: "לאיש אחד כאבה הבטן, הלך לרופא שבדק אותו ונתן לו מרשם להקלה. שילם האיש לרופא והלך לבית המרקחת. קנה את התרופה שילם לרוקח ושב לביתו. בבית זרק את התרופה לפח. תמהה אישתו, למה הלכתה לרופא ושילמתה לו? הרופא צריך לחיות, ענה. למה טרחתה וקניתה אותה בבית מרקחת? גם הרוקח צריך לחיות. אז למה עכשיו זרקתה אותה לפח? כי גם אני צריך לחיות...." סבא נמנע מלקחת תרופות. בדיחה זו מסופרת במשפחתנו כעילה לחוסר אהדתנו ציוד העישון שלו שכלל טבק וניירות לגילגול סיגריות היו במגרות לתרופות מזה שלושה דורות. קטנטנות בארונית. ארונית זו נמצאת עכשיו ליד כורסאת הטלביזיה שלי ואני משתמשת בה יום יום. שנים הייתי פותחת את המגרות כשריח הטבק עוד נדף מהם, ומסניפה לראותי ולדימיוני את רייחו של סבא האהוב.... את הכנת הסיגריה עשה לאט ובסבלנות רבה, על משטח שנשלף ממנה. סבא עישן לדבריו אף פעם לא חשב שזה מזיק לבריאות. עישן חצאי סיגריות עבודה עצמית בתור פיה 10 מגיל מאורכת מאוד אלגנטית, כשהוא ישוב בכורסא שעמדה בצמוד לארונית, קורא עיתון ומאזין לרדיו. היה מתפלל בבית הכנסת מוריה ברחוב אחוזה מול הרחוב שלהם. יושב על ספסלו כשמתפללים רבים סביבו צמאים לשמוע את סיפוריו ובדיחותיו. בכל שנה, מתמיד, היינו מגיעים לשם עם סיום תפילת
232
Made with FlippingBook Ebook Creator