יעקב רוזנטל

לבקר את אבא אף שלא ביליתי במחיצתו זמן רב, אבי זכור לי בתור אב יוצא מן הכלל. חם, אוהב, קשוב, נינוח ואף שובב. כאשר חזר הביתה בימי שישי הוא בילה אתי את כל זמנו. הוא לקח אותי אתו לכל מקום וחלק אתי כל מלאכה. משחקים, עבודה בפרדס, ערוגות בחצר. הוא לימד אותי דברים והייתי מאושר במחיצתו. הרגשתי שהוא אוהב לבלות אתי ולא עושה את זה מתוך חובה או כורח. הגעגועים שלי לאבא היו מייסרים ובלתי פוסקים, אף שבבית של סבא וסבתא קיבלתי טיפול נאות ודאגו לי לכל. אך הנשמה שלי, הלב של ילד שאמו לא נמצאת אתו, ביקשו יותר, וזאת לא יכולתי לקבל מסבי ומסבתי. מגיל שש או שבע נהגתי לנסוע לבד מרעננה לבקר את אבא, לכל מקום בו שהה. הוא עבד הרבה בתל אביב. בכל פעם שכר לו חדר בדירה של מישהו. כך היה מקובל באותם שנים: החיים היו פשוטים , ליד קולנוע מגדלור, אצל 3 ואנשים לא היו מפונקים. פעם אחת הוא שכר חדר ברחוב בן יהודה מספר ). הוא ישן בחדר 20 אישה שעסקה ביצור כובעים (הבן שלה קנה שנים אחר כך דירה מאבא ברחוב גרץ בו הושמו הכובעים על בובות חלון ראווה ועל מתלים גדולים. פעם נוספת, הוא התגורר בחדר שהיה שייך בעבר לילדה שבובותיה נשארו בחדר. אבא נהג לפגוש אותי בתחנת אוטובוס ומשם נסענו יחד. הוא הרכיב אותי על האופניים. לעתים באתי הישר לחדרו. אך הכול היה לפי לוחות הזמנים של עבודתו. הורגלתי להתמצא בדרכים ועשיתי זאת ללא קושי מיוחד, למרות גילי הצעיר. פעם אבא הביא אותי באופניים למסעדת הפועלים ליד תחנת הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב. הייתי אמור לחכות לו שם עד שיסיים לעבוד. בכל פעם כשהגיעה הרכבת יצאתי בריצה מבית הקפה ועמדתי ליד המחסום כדי לצפות בה מקרוב. הייתי מוקסם מקטר הקיטור פולט האדים המרשים ומרעש הגלגלים. שמעתי את השריקה. הייתי נעמד ליד האתת הערבי שהיה חבוש תרבוש אדום שנפנף בדגל ירוק או אדום. זאת הייתה בשבילי חוויה מלאת עוצמה. הייתי מסוגל להעביר כך יום שלם. כשאבא יצא לעבודה נשארתי בחדרו לבדי. יום אחד החלטתי (הייתי בן שמונה בערך) ללכת לפגוש את בן דודי דני שגר ברעננה לא רחוק מאתנו, אך באותו זמן שהה בביקור אצל קרובי משפחה ברחוב . יצאתי מחדרו של אבא ומכיוון שהכרתי רק את מסלול האוטובוס הלכתי לרחוב 12 דיזנגוף מספר אלנבי, עד רחוב שינקין ומשם דרך שדרות רוטשילד, עברתי את הבימה והגעתי לרחוב דיזינגוף ופגשתי

מאבא לעמוס

מאבא לעמוס

32