יעקב רוזנטל

את בן דודי. עליזה אימו של דני שמעה איך הלכתי והסבירה לי שיכולתי ללכת ישר דרך רחוב גורדון לבן יהודה ולקצר את הדרך באופן משמעותי! מלבד תל אביב אבא התגורר גם במקומות אחרים, בכל מקום בו הוצעה לו עבודה. הוא תמיד רצה לעשות יותר, היו לו רעיונות גדולים שרצה להגשים. הוא היה אדם נמרץ, בעל אנרגיה בלתי נדלית. בתקופה מסוימת הוא עבד בנהלל. הוא בנה שם את כביש הגישה למושב וכבישים בשדה התעופה האנגלי ברמת דוד. בפסח שותפו אנגלברג בא לקחת אותי מרעננה, ונסענו לבקר את אבא. אני זוכר את המסע הזה בתור טיול נהדר. הדרך לקחה יום שלם. מהבוקר עד הערב. נסענו דרך חדרה וחיפה. בעיר התחתית בחיפה החלפנו אוטובוס ועלינו על אוטובוס שנסע לעפולה. האוטובוס טיפס להדר ה כאילו נגמר ָ ומשם נגלה לעיני ה"סוף של הים". המפרץ התעקל מערבה ובעיניו של ילד בן חמש נרא הים. המשכנו בנסיעה ולפתע הופרחו בלוני ענק מעל הנמל ובתי הזיקוק. זה היה חלק ממערך הנ"מ האנגלי. נסיעה של ניסים ונפלאות! הייתה זו עונת האביב, הכול היה ירוק. אהבתי להיות בחוץ, במרחב. לנסוע באוטובוס רחוק כל כך – איזו הרפתקה! אך כשהגענו ליעדנו, חיכתה לי אכזבה. כשירדנו מהאוטובוס ראינו שני צריפים מעץ שאחד מהם היה מחסן ובפתחו של השני עמד אבי, הוא התגורר בצריף דל ביותר. לא היה חשמל. עששית נפט נתנה אור קלוש. הוא אילתר ריהוט בסיסי מקרשים. על המיטה המאולתרת הונח מזרון קש. אך אני הייתי נרגש מחוויות הנסיעה ושמחתי להיות עם אבא, כך שכל זה לא הפריע לי כלל. כיוון שזה היה בימי חג הפסח. האכזבה הגיעה אחר כך. עוד באותו ערב הוא הביא אותי לבית משפחת מקלר. לנתי בביתם. למחרת בבוקר הצטרפתי לבני המשפחה כשיצאו לשדות עם עגלה וסוס. לפנות ערב התלוויתי לבת המשפחה כדי להביא לחם מהמאפיה. בנהלל, שהיה מושב עם עקרונות שיתופיים, פשוט לקחו את הלחם במאפיה בלי לשלם. אותי זה הפתיע מאוד, במיוחד עקב העובדה שהיינו בימי חג הפסח. בני משפחת מקלר התייחסו אלי בחביבות רבה ובתשומת לב, אך רציתי בכל מאודי להיות עם אבא. באחד הלילות פשוט ברחתי. התייצבתי בצריף שלו אחרי שהחשיך. אבא, עמד על כך שאחזור ואני נאלצתי לחזור למשפחת מקלר. אבא היה עסוק בעבודה רוב שעות היום והקדיש לי זמן מועט בלבד. אך הוא לקח אותי לשדה התעופה רמת דוד. עמדתי מרותק ליד מסלולי הנחיתות וההמראות, וצפיתי במטוסים מהופנט. ראיתי גם את אימוני יחידת הצנחנים. התפלאתי לראות את המצנחים הלבנים והירוקים, ואת כובעיהם המיוחדים של הצנחנים. אבא סיפר לי את מה שידע על הצנחנים והקשבתי בשקיקה. הוא גם סיפר לי שבאחד האימונים נפל המטען המוצנח על השירותים בטעות, הדבר הצחיק אותי מאד. הסתבר לי שבמקום זה התאמנה גם יחידת הצנחנים של חנה סנש. אחרי מספר ימים נפרדתי מאבא ונסעתי עם אנגלברג דרומה. ביציאה מחיפה היו פרוסות בים אוניות של הצבא האנגלי ואפילו צוללת. משמאלנו עברה הרכבת ואנגלברג הצביע על כל כלי התחבורה ואמר לי "אנחנו הכי מהירים". כשחזרתי סיפרתי בגן פלאי פלאים על העולם שפגשתי. רוב הילדים בני גילי לא הרחיקו מעולם מתחומי הישוב שבו חיו. הייתי מיחידי הסגולה שטיילו ברחבי הארץ וכך בניתי לי אבא לקח אותי 4 תדמית של "איש העולם הגדול," עדיף בהרבה על הילד בלי האמא. כשהייתי בן לעשות ניתוח שקדים ופוליפים. במוצאי שבת נסענו אבא שלי, אלטר ואני לבית חולים בתל אביב. "אתה לא תישן כאן איתי", הוא אמר. "אקח אותך למשפחה במושב". "אבל אני רוצה להיות כאן אתך", התעקשתי, אך אבא אמר שאי אפשר.

33