יעקב רוזנטל

לפנינו באוטובוס ישבה אישה שבקשה לפתוח את החלון בטענה שהיא חייבת אוויר לנשום. מאחר והרוח הפריעה לי, אבא ואלטר הגנו עליי שלא תגיע אלי הרוח. למחרת עברתי את הניתוח בבית חולים , אושפזתי עם עוד שני ילדים (במרפסת סגורה). אני לא זוכר שאבא 10 עין גדי שנמצא אז ברחוב מזא"ה בא לבקר בבית חולים אבל אסתר ברמן ביקרה אותי. כשחזרתי הביתה דודתי אסתר האכילה אותי בהרבה גלידה, זיכרון מתוק. כשאבא בא בשבת לרעננה הבית היה מלא אנשים ולכן ישנו יחד באותה מיטה, לא היה מקום אחר. עד גיל שש עוד ישנתי במיטת תינוק ורק שנולד דני בן דודי והמיטה עברה אליו, עברתי לישון במיטה של "גדולים". בחורף כשהקיר ליד המיטה היה קר הניחו כרית ארוכה ביני לבין הקיר לחצוץ מהקור. באחד הלילות שאבא ישן איתי ושמעתי צעדים בחוץ (זאת הייתה אסתר שחזרה מבילוי לילה עם חברים). נבהלתי, הימים היו ימי מלחמה וחשבתי שהיטלר בא אלינו. בדיוק ברגע ששמעתי את הצעדים אבא התגלגל לעברי ואור הספרות הזרחניות בשעון של אבי האיר לתוך עיניי. צעקתי ואבא נבהל וצעק ושנינו חיבקנו זה את זה. בוקר שבת אחת אבא נתן לי שטר של חמש לירות (זה היה הרבה כסף באותו הזמן) ואמר לי לשים אותו מתחת לכרית של סבתא, בכך הוא גרם לי להרגיש שגם אני תרמתי לנתינה שלו. אבא היה מוציא מדי פעם ציורים יפים שאמא שלי ציירה והיה מראה לי. לצערי כל הציורים שהיו בבית ברעננה נעלמו. לפני שאסתר וישראל התחתנו אבא אמר שהוא יעזור בהוצאות החתונה. בערב החתונה ישראל ניגש לאבא ואמר לו שהוא לא ממשיך את טכס החתונה עד שלא יקבל את הכסף "המובטח".

אבא רץ לחבר ברעננה ולווה את הכסף והכול צבי התחתן 1942- בא על מקומו בשלום. ב עם עליזה וכולנו נסענו לחתונה שהתקיימה ב"כפר גנים". השמחה הייתה בפרדס שבין הצריף שבו גרה משפחת קוטלוביץ' (הוריה

אני אסתר וחברים על רקע יהודה הלוי, מאחור - הבית שלנו אני עם דני ורוחלה על רקע הרפת ברעננה

34