יעקב רוזנטל

שהיו בצבע חאקי משעמם. "בסדר" אבא אמר לי "אתה תיסע באוטובוס ואני אלך ברגל". נסיעה עלתה שני מיל. בסופו של דבר האוטובוס נסע כל כך לאט שמשך כל הנסיעה ראיתי דרך החלון את אבא הולך לצד האוטובוס והגענו ביחד. נהג האוטובוס גער בי: "למה לא הלכת ברגל!? לנסוע עולה כסף"! נבוך שנתפסתי בפינוק מיותר משכתי בכתפי ולא אמרתי דבר. אבל לא שכחתי את ההערה. יום אחד נסעתי עם אבא לבקר את דודי פרץ, אח של אימא, בהרצליה. הדוד ובתו באו מירושלים להרצליה לנופש, ואנחנו נסענו מרעננה על האופניים לבקר אותם. אבא הרכיב אותי על הרמה של אופניו. סבתא כרכה סביב הרמה שמיכה כדי שיהיה לי נוח. בדרך על הכביש חלף נחש ענק, הזיכרון המפחיד הזה נחרט היטב בזיכרוני. בשבת הלכתי לטייל עם אבא בתל אביב. הלכנו לאורך רחוב בן יהודה (הוא התגורר אצל הגברת עם 3 ברחוב בן יהודה הכובעים), וראינו את חניון האוטובוסים

הטיול בשבת

בני שתי הקומות ברחוב ארלוזורוב. אחר כך המשכנו לנמל. רציתי להיכנס פנימה לראות את הנמל, אך אבא אמר שהנמל סגור בשבת ושלא יתנו לי להיכנס. פניתי לשומר וביקשתי את רשותו להיכנס. "בבקשה," אמר השומר בנחמדות. שמחתי, וכשחזרתי אבא היה מרוצה מאד, ממש זרח, הוא אמר שאגיע רחוק. המשכנו לטייל ושטנו בירקון בסירה עד המפלים של "שבע טחנות," זה היה יום טיול מדהים ומוצף אור יחד עם אבא שלי. בזמן ששטנו הירקון היה מכוסה בחצאי תפוזים שחברת עסיס שפכה לירקון. תמיד חיכיתי לנסיעות לתל אביב והתלהבתי מהמראות בדרך ובעיר. אני זוכר שנסעתי עם אבא לירושלים להיפגש עם המשפחה של אימא. הוא לא התייחס אלי בתור מטרד, הייתה לי תמיד הרגשה שהוא נהנה להיות אתי ואני לא מפריע לו כלל.

38