יעקב רוזנטל

מהעיר העתיקה הוא לקח אותי לצד הדרומי של ירושלים ועלינו למקום ממנו ראינו נוף מדהים. באחת הנסיעות באוטובוס הירושלמי (שהמושבים בו היו מסודרים בקדמת האוטובוס זוגות זוגות ולאחר מכן שני ספסלים אורכיים בצדדים, הפוך מתל אביב) פגשנו את המורה שלי מבית הספר וושנינו התרגשנו. את הקשר של אבא עם זלדה, שהייתה בת דודה של אמי, לא הצלחתי להבין. יום אחד הלכנו בירושלים בחורף, נולד דובי 8 ואבא פגש אדם גבוה מאוד ועמד לשוחח עימו, זה היה בעלה של זלדה. כשהייתי בן זהבי ואני נסעתי מרעננה לירושלים עם אבא שלי. מכיוון ששושנה הייתה בבית חולים אני ישנתי אצל הסבתא, ולמחרת נסענו לבית החולים בהר הצופים שם ערכו לו ברית. כשחזרתי לסבתא היא ראתה שיש לי פצע על הכתף ומרחה לי יוד כי הפצע היה אדום. כשחזרתי הביתה היו לי פצעים אדומים על כל הגוף, מסתבר שחליתי באדמת. שמעון זהבי נסע לנופש מטעם קופת חולים בצפון נתניה. בזמנו היו נופשים גברים לחוד ונשים לחוד. בשבת בבוקר נסענו לבקר את הדוד זהבי, אבא לקח אותי על אופניים. סבתא הייתה כורכת על ה"רמה" של האופניים בד שלא יכאב לי הטוסיק. נסענו דרך רעננה עד לצומת רעננה כפר סבא שם עבר האוטובוס. בדרך ראינו שיירה של "נושאות ברן" אנגליות. בדרך כלל היו יושבים חיילים כשמחצית גופם בחוץ. נסענו באוטובוס ערבי שנסע מיפו לטול כרם. פנים האוטובוס הסריח נורא. אבל הפעם לא נראה איש שישב, והדבר גרם לי לחשוב שהרכב נוסע ללא נהג. הייתי בהלם, ממש נלחצתי (כמו בכל רכב משוריין הנהג יכול לשבת בתוך הכלי ולהציץ החוצה דרך חרך ולכן לא ראו אותו). ירדנו מהאוטובוס בבית ליד וחיכינו לטקסי שנסע מטול כרם לנתניה ועבר בצומת והגענו למרכז נתניה, שם היה כפר ערבי בשם "חד'ר" (במקום שהיום נמצאת -- משטרת נתניה). ירדנו והלכנו ברגל עד הים ופנינו צפונה עד שהגענו לבית ההבראה, שלא היה אלא מבנה מורכב מרשתות צל שהיו מתוחות מעל למיטות. הגענו וראינו גברים יושבים ומשחקים שח-מט, אחד מהם היה ברטוב המורה לספורט בביה"ס שלי ברעננה. פעם ראשונה ראיתי משחק שח-מט. שאלנו על זהבי והם אמרו "אה זה ההוא שרץ והמכנסיים נפלו לו.." נפגשנו איתו, אבא והוא ישבו ודיברו ואני שיחקתי בצד. בדרך חזרה הלכנו ברגל למרכז נתניה ושם חיכינו שוב. כשהגיעה המונית היו בה שלוש שורות של מושבים. הנהג ולידו מישהו, מאחוריו שורה של שלושה מושבים שהיו למעשה שני בלוקים וחתיכת עץ שיושבים עליה, מאחור היתה עוד שלישיה כזו. אחד הנוסעים הגיע עם בלוק קרח (הוא לקח קרח למקרר בבית שלו). יצאנו לדרך וליד הכפר הערבי חד'ר הגיע נוסע לטול כרם, הנהג העביר את היהודי עם הקרח, לשבת מאחור (שם יש "סבל" מברזל) עם הרגליים מתנדנדות בעודו מחזיק את בלוק הקרח. הבחור עם הקרח נסע ל״נווה איתמר״, אנחנו נסענו עד בית ליד, שם החלפנו אוטובוס שלקח אותנו לרעננה. חזרנו בחזרה עם האופניים. יום אחד סבא איצ'ה התכופף והשניים התותבות שלו נפלו ונשברו. נסענו לתל אביב לחבר של אבא מסמיאטיץ, אלטר, שהכין לו שיניים חדשות. קיץ אחד נשלחתי לקייטנה בתל אביב שנוהלה ע"י חבר של אבא בשם מדליה. גרתי בתל אביב ופגשתי את אבא כל יום. הוא בא בבוקר ולקח אותי לקייטנה. פגשתי אותו גם אחרי שעות הקייטנה שהתקיימה בבית הצופים שעמד בכיכר לאונרד ברנשטיין (היכן שעומד היום היכל התרבות). הקייטנה נמשכה שבועיים במהלכם גרתי בבית משפחת ברמן, קרובי משפחה של אמי, ברחוב נחמני פינת רחוב גולדברג. ללייבל ואסתר ברמן היו ארבעה ילדים: אליהו הגדול היה סמל בגדוד הנוטרים, שושנה שהתחתנה עם פרץ חן, רבקה, והצעיר היה מני איתו ביליתי כשהייתי מגיע אליהם. מביתם ניתן היה ללכת ברגל לקייטנה. אמנם היה זה מרחק קצר אך אני התעקשתי לנסוע באוטובוס "המעביר" (לשם שעשוע) שהיה מקושט בפס אדום סביב שלא כמו האוטובוסים של "אגד"

37