יעקב שמאי

לשמאי היה מוח אנליטי ומתמטי מדהים. אני זוכר פגישות רבות עמו, שבהן דיווחתי לו על ממצאים כאלה ואחרים של עבודת הביקורת הפנימית. כאשר הוזכרו מספרים – שמאי היה מהרהר לרגע ושולף בתוך שניות מהראש תחשיבים מורכבים ומסיק מסקנות שלא הייתי חולם להבין. כאשר היה רואה את מבטי ההמום, היה נוטל דף קטן ומתחיל לשרבט מספרים – עד שהכול היה ברור ומובן. אז היה גורר את הדף ישר למגרסה שעמדה קבע מתחת לשולחנו. הריטואל הזה היה יכול לחזור על עצמו שוב ושוב, ושמאי אהב לומר: "וכל זה בלי לימודים באוניברסיטה". לשמאי היה מחשב במשרד, והוא נהג לצחוק על כך שזהו "פסל סביבתי". "אינני יודע אפילו איך מדליקים אותו", נהג לומר בחיוך. מסתבר שלא היה זקוק לו. כל המידע החיוני היה אצלו בראש. שמאי ידע לנהל משא ומתן ולהגיע אל מטרותיו, בקשיחות רבה ובחוכמה. בהקשר זה נהג לומר לי – כל אדם צריך משהו, ואם תגלה מה בדיוק הוא צריך, תוכל בדרך כלל "להגיע אליו" ולהשיג את מטרתך. כך לדוגמה, ראש עיר מסוים אשר החליט להוציא מעירו את רשת עמל לטובת הרשת המתחרה – אורט: מנכ"ל עמל דאז לא הצליח להבין מהיכן הבעיה. הוא אסף עמו את מיטב בכירי הרשת, רץ עמם אל ראש העיר והציג בפניו בגרפים צבעוניים את ההישגים הפדגוגיים המרשימים של בית הספר, את הפיתוח המואץ, ואף הציע חבילת סיוע משמעותית לשדרוג בית הספר – אך לשווא. ראש העיר בשלו. שמאי החליט להיכנס לתמונה ובא לביקור אצל אותו ראש עיר. לבדו. ב"ארבע עיניים". הנהלת הרשת נדהמה כיצד התרצה פתאום ראש העיר וויתר אפילו על חבילת הסיוע הנדיבה שהוצעה לו. כששאלתי את שמאי – איך זה הצלחת? השיב: "הוא בסך הכול רצה שיבטלו את מכתב הפיטורין של אחייניתו העובדת בבית הספר, אז דאגתי לכך." לי היה ברור שהאמת מורכבת מכך. אין ספק שגם הדְרת הכבוד, ההערכה כלפי שמאי ויכולת השכנוע שלו, עשו חלק גדול מהעבודה. שמאי היה אדם ישר מאין כמותו. תמיד נהג לומר ש"דין פרוטה כדין מאה" והקפיד לנהוג בצניעות רבה. בכל מקרה שהבאתי בפניו בנוגע לטוהר המידות – הוא היה נחרץ ביותר. הוא נהג לספר שלמד זאת לפני שנים רבות, עת שימש עוזר של גזבר באיזה מושב. כאשר ערכו ספירה של הקופה ונתגלה הפרש של שקלים בודדים, התפלא שמאי הצעיר, מדוע הגזבר אינו דואג "לאזן" את ההפרשים ובמקום זאת הורה לערוך את הספירה מחדש. "למדתי מאותו גזבר", נהג שמאי לומר, "שגם אם יש הפרש של שקל אחד – אין בעצם התאמה בכלל". לשמאי היה חוש צדק מפותח. הוא לא סבל ניצול או חוסר צדק. כך לדוגמה בלשכתו עבדו שתי פקידות כאשר הבכירה שביניהן הייתה דמות דומיננטית מאוד שנחשבה "מקורבת" לשמאי ורבים חששו ממנה. יום אחד הגיעו אל שמאי שמועות על כך שהפקידה הבכירה מתעמרת ומנצלת את הפקידה הכפופה אליה. יעקב זימן אליו את העובדת הזוטרה ואילץ אותה להתגבר על חששותיה ולספר לו את האמת. כשנודע לו שהפקידה הזוטרה אולצה על ידי הממונה עליה לבצע עבורה שליחויות אישיות שונות ואפילו לכבס עבורה... הוא זעם מכעס ובאותו יום ממש פיטר את הפקידה הבכירה )"המקורבת"(. שמאי כיו"ר הכיר כל עובד וכל עובדת בבניין, ולו הזוטרים ביותר. הוא ידע מה תפקידו של כל אחד, מי חבר של מי, מי "מתעסק" עם מי ומי מסוכסך עם מי. לא פעם שימש שמאי בחוכמתו כמגשר או כמפשר, כדי להבטיח שקט בבניין. זכור לי מקרה, שבו התפתחה "אי הבנה" ביני לבין אחד המנהלים הבכירים ברשת, עד שזה האחרון נמנע מלמסור לי מידע ומלשתף פעולה עם עבודת הביקורת הפנימית. ניגשתי אל שמאי, "הנחתי על שולחנו" את העניין ודרשתי פתרון. כעבור זמן מה נקראתי שוב ללשכתו. שמאי קיבל את פניי בחיוך כאשר בידו בקבוק ויסקי ולצדו, העובד הבכיר שעמו הייתי מסוכסך. כעבור דקות ספורות הושקו כוסות, נלחצו ידיים ויחסי העבודה שבו לתיקונם. אחת התכונות שכיבדתי במיוחד אצל שמאי – הוא מעולם לא התערב בעבודת הביקורת שלי. אין זה אומר שהיו לי "חיים קלים" אצלו. לא פעם מתחתי ביקורת נוקבת דווקא על אנשים שהעריך במיוחד, או שמצאתי תפקוד טוב דווקא אצל בעלי תפקידים שלא אהב. סף הרגישות שלו כלפי הביקורת שלי עלה במיוחד לאחר שהיה למנכ"ל בפועל, ולעתים באו הדברים לידי ביטוי גם ביחסו אליי. למרות זאת, חשתי תמיד שהוא מכבד את עצמאותי, את שיקול דעתי וגם את פירות עבודתי, גם אם לא תמיד "אהב" אותם. שמאי כיבד תמיד את עצמאות הביקורת הפנימית, עמד מאחוריה ונשא באחריות לתיקון הליקויים שעליהם הצביעה. שמאי היה אדם אופטימי מאוד. תמיד השרה ביטחון סביבו, לא חשש מדבר והאמין שהדברים יסתדרו לבסוף. וברוב המקרים הוא גם צדק. האופטימיות וההומור של שמאי חיזקו את כל אוהביו גם בימי אשפוזו. בבית החולים זכיתי לשמוע ממנו את ה"יהיה בסדר", וכמה כאב לי שדווקא בפעם הזאת, לא כך היה. אהבתי את שמאי, לטוב ולרע. תמיד אתגעגע אל יעקב שמאי.

155