שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

הצעירים חזר פעם הביתה עם סוודר סרוג מצמר, כשהוא מחורר לגמרי אחרי שהטלאים לעסו אותו, אולי הסריג העשוי צמר הזכיר להם את ריח הצמר של אמא כבשה שנגזזה. או למשל משחק מופקר ששיחקנו בגפרורים ובאש בין מערומי חבילות הקש, משחק שרק בנס נעצר לפני שהבעיר את המבנה כולו על יושביו הכבשים ואורחיו הילדים. כתעלול ״מקצועי״ קבוע של בן בית בדיר, נהגתי לאחוז בפטמת עטין מלא של כבשה, לקרוא לילד חבר שיתכופף לראות משהו וביד מיומנת הייתי סוחט סילון חלב חמים לפרצופו המופתע. והחינוך המיני לכאורה שקיבלנו בהרבעת הצאן, כאשר הכבשה כלואה בצווארה מול דלי של אוכל, פאוזי מרים לה את האליה ועוזר לניר, או להוד האילים לעשות בה מעשה מוזר ואלים למראה. ״הוד הוד זיגזיג!״ היתה קריאת העידוד של הרועה הערבי, במטרה למהר ולהספיק כמה שיותר. זה לא שהייתה לנו הבנה אמיתית למתרחש… בבית לא נהגנו לאכול בשר כבש. רק חלב מסוג מסוים שלא התאים לשיווק, היה מגיע הביתה והופך בידיה המיומנות של אמא לגבינת צאן בתוך חיתול בד קשור ומטפטף, גבינה ממש טעימה. פעם ביום העצמאות בפיקניק משפחתי, טיגן לנו אבא חתיכות של שומן אַליָה, מעדן חרוך ושמנוני שהתחבר היטב לבלוטות הטעם שלי. ייתכן שכבר אז נטבעה בי האהבה לשומן החרוך והמושחת שאני מוצא תמיד בסטייקים או בצלעות. אבא היה משתתף בכנסי נוקדים

ארציים והשלל שהביא עימו הביתה היה לרוב שירונים מודפסים של שירי רועים שחולקו למשתתפים. אבא אהב לשיר ואהב להעביר לנו את מה שלמד ושר בכנס. ״עוד נגיע אל מימי הנחל״, ״הנה אחללה בחלילי״, הם חלק מזיכרונות שירי אבא והרועים.

״שימעו שימעו״ שוכני ניר עציון

109