שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

עבודת נשים במשק עיקרון מקודש על הנייר ביישובים שיתופיים הוא ״כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו״, כך בתקציב ומחייה, כך גם בעבודה. אין שכר לעובדים, רק תקציב למשפחה ״כפי צרכיה״. בדיחה נפוצה הפכה את היוצרות ל״כל אחד נותן לפי רצונו ומקבל ככל יכולתו לקחת״. בניר עציון הגברים עבדו כולם, מי יותר ומי פחות אבל היה ברור שכל אחד מחויב בעבודה. בעבודת נשים חל פיחות זוחל עם חלוף השנים, התבגרות האוכלוסייה ושקיעת האידאולוגיה. היו נשים שעבדו והיו שלא עבדו. החלוקה היתה די שקופה, נשות המיוחסים בחלקן התקשו לרצות לצאת לעבודה, בעוד הרוב הדומם עבדו ככל ששיבצו אותן, בענפי השירותים בעיקר בבית המרגוע, מטבח, חדר אוכל וחדרנות. היו נשים שבאמת עבדו בבית מרגוע מצאת החמה עד צאת הנשמה, מתי מעטות. ענף תעסוקה נשי נוסף היה ״עזרה הדדית״. אישה יולדת או חלילה חולה היתה זוכה בעזרה באחזקת ביתה בידי חברות אחרות, בשיבוץ של סידור עבודה. אז כשגברת א. ילדה, הועסקה אמא בביתה כעוזרת בית לכל דבר, אבל כשאמא ילדה, או חלתה, ה״הדדית״ לא הופיעה, גם לא אחרות. יתרה מכך, לעומת נשים שעבדו בחריצות ובמסירות, היו אחרות שפשוט לא עבדו, לא שובצו או שובצו ולא הופיעו. הדבר עורר מירמור ותחושת אי צדק, כשאבא כדרכו בקודש היה בין ראשי המתלוננים והזועקים נגד התופעה. סוף דבר, דין ודברים ואינסוף אסיפות והצבעות, הוחלט לשבור עיקרון ולהסכים שנשים תקבלנה שכר מסוים לפי שעות עבודה. לא ממש שיתופי, אבל הוגן ומסייע מעט לכלכלת חלק מהמשפחות, גם משפחתנו זכתה בשכר של אמא. אבא שלנו הציני סיכם את הנושא בברכת ״ברוך רופא חולות״, כי בראייתו הביקורתית והצינית, נשים שהציגו בעבר אישורי מחלה ופטור רפואי מעבודה, החלימו באורח פלא ברגע שהציעו לשלם להן שכר עבור עבודתן.

125