שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
ואז הביצה נפלה והתנפצה והיו הרבה צחוקים בקהל, כך לפחות לפי ההמחזה של אבא הליצן. בדיעבד ואחרי התבגרות נוספת דווקא התגאינו בהורינו הגזעיים (מאגניבים, קּולים בלשון ימינו), שחגגו והשתטו ונהנו. ההורים שלנו ידעו אז לחיות וליהנות כפי יכולתם.
שריפות ביער שריפות בכרמל בכלל וסביב ניר עציון בפרט היו תמיד ועודן תופעה נפוצה. הסיבות להן רבות ומגוונות החל מרשלנות מטיילים ותושבים, דרך הצתות מכוונות וזדוניות וכלה בתיאוריה יערנית מוזרה ששמעתי, לפיה היער מדי פעם זקוק לשרוף את עצמו לצורך התחדשות. השילוב של חומר בעירה דליק מאוד בענפי האורן, גזים דליקים מתהליך רקבובית העלים על הקרקע מתחת לעצים ושמש חמה המשתקפת במשהו מבריק, אמורים לייצר תהליך טבעי של התלקחות שריפה ותחלופת הצמחייה, בלי להתחשב במי שחי ביער או בסביבתו. אבל תיאוריות לחוד ומציאות בוערת לחוד. זיכרון ראשון שלי משריפת יער שייך לתקופה בה גרנו בצריף הסמוך למגדל-מים, עם מרפסת גדולה לכיוון הוואדי והיערות. כמיטב זיכרוני שזכה כבר לאימות מילדים יותר גדולים ממני, השריפה פרצה בערב שמחת תורה וחברי המשק יצאו ישר מבית הכנסת לכבות אותה באמצעים ידניים, כמו מחבטים ומרססי מים, עד שתבוא הכבאית, ואני רואה אותם מרחוק רוקדים את הדרך לכיוון הלהבות וממשיכים את שירי ההקפות של שמחת תורה. אינני בטוח היכן כאן הדמיון מול המציאות אבל זהו הזיכרון. סיפור אחד של אבא שנחקק בזיכרוני
131
Made with FlippingBook Annual report maker