שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

מהשריפה ההיא, הוא אלי וינקלר האינסטלטור שהגיע אל היער הבוער עם צינור גומי של כמה מטר. כשנשאל לאן בדיוק יחבר את הצינור שם באמצע שומקום, היתה מבוכה והיו צחוקים שלא נשכחו. , פרצה למזלנו 1958 ״השריפה הגדולה״ שלפני חנוכה תשי״ט אחרי שעברנו מהצריף לבית אבן לא רחוק, ב״למעלה״. למזלנו, כי הצריף הזה שהיה אז של משפחת שוהם והצריף השני של ונציאן נשרפו כליל על מרבית תכולתם. כשניסו לפנות רכוש מאחד הצריפים בעזרת משאית, אחזה האש גם באחוריה של המשאית, כמובן ללא שום פינוי. אותה שריפה פרצה בערב שבת והתקרבה במהירות ללמעלה של המשק בעזרת רוח מזרחית חמה. אני זוכר את אמא המבוהלת מעירה אותנו באמצע הלילה, ובלי לשרוך את הנעליים כולנו רצים לכיוון ״למטה״ למצוא מחסה והשרוכים אבדו לי בדרך. אמא ממהרת עם אסתי בחיתול רטוב על הידיים, ושנינו אילן ואני לצידה, כאשר אבא כבר מגויס להגנה מפני התפשטות השריפה לתוך המשק. באמצע הדרך אני מזהה משמאלנו להבה פורצת מבין השיחים בוואדי של נחל הוד ודוהרת כאילו לכיווננו, ואני נתקף בהלה וחושש שהאש מכתרת אותנו, אבל בפועל זה היה עדיין מספיק רחוק. התארחנו לשהייה קצרה בבית משפחת בקרמן כשאנחנו מקפצים לגובה חלון הדלת כדי לראות דרכו את האופק האדום והמפחיד, מתרגשים ומבוהלים כאחד. ואז מגיעים שוטרים ואוספים את כולנו, ילדים ונשים כולל אנשי ה״למטה״ לפינוי חפוז אל ישיבת כפר צבי-סיטרין, שהייתה פנויה כנראה בשל חופשת חנוכה. הדרמה היתה גדולה כי נסענו בשבת!! בטנדר משטרה!! הילדים והאימהות, כאשר הגברים נותרו במשק להילחם באש שהחלה לכלות בתים. לתגבור מאמצי הכיבוי הביאו אסירים מכלא דאמון האזרחי ומכלא שש הצבאי הסמוכים, ולפי השמועות, בנוסף על פעולות הכיבוי נרשמו גם פעולות גניבה פה ושם. אחרי יומיים בסיטרין חזרנו הביתה, לראות שני צריפים שרופים לחלוטין, את עץ העוזרר ליד ביתנו שנשרף ממש בקרבת בלוני הגז שלנו, יחד עם חבלי הכביסה והחיתולים של אסתי. את אבא פגשנו עייף, אדום עיניים ומפויח פנים לאחר ימי הלחימה באש. ביום שני כשחזרנו לכיתה א׳ בבית הספר מצאנו כיתה מלאה בפיח של ענפים

132