שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

וניירות שרופים שהרוח הביאה, ומכיוון שחג החנוכה התקרב, מלמלנו בהבנה את מילות השיר ״חנוכה חנוכה אין חלון בלי אש…״

מסורת ותפילה על קצה המזלג הרבה זיכרונות ילדות שלי קשורים דווקא לבית הכנסת הישן הקטן העשוי עץ שעמד במקום שהיום נמצאת רחבת הכניסה לבית הכנסת. כמו מחליפו החדש, גם הפתח של הישן פנה לכיוון הדשא הגדול כדי ששחקני הכדורגל ויושבי הדשא של אחר הצהריים ישמעו את קריאותיו של הירש באצ׳י, הגבאי והסבא של כולם: ״היתפלל!״ כשהגיע זמן תפילת מנחה וגם כשצעק ״צענטער״, לאמור עשירי, חסר עשירי למניין אז נא להזדרז. את בית הכנסת החדש בנו במשך כמה שנים ועד שריצפו אותו, הוא שימש ארגז חול ענק לילדי המתפללים, שהיו עוקבים כל שבת אחר עקבות הציפורים והזוחלים שעברו שם. הרבה משירי התפילה בשבתות ובימים הנוראים היו ייחודיים לניר עציון, ולפי מה שסיפרו היו נהוגים גם בכפר עציון ולא שמעתי כמותם באף מקום אחר. היה ״לכה דודי״ בניגון שהתחיל עצוב והסתיים ב״בואי בשלום״ שמח ועליז. בשירת ״אוי ואנּפהא נהירין בנהירּו עילאה״ של ערב שבת היה מין עצב מתוק של סוף השבוע ורגיעה לקראת מנוחת השבת. ואיך אפשר בלי שחרית של שבת בבוקר עם שירת ״הֶהֶהֵל ההאדון, על כל המעשים, ברוך ומבורך בפי כל הנשמה״, בהובלת קולותיהם הרועמים של קולמן ומוטוט? ובהדגשה של אבא ״עושים ּבְהֵימָה רצון קונם״ (באימה). וזה ממש על קצה מזלג מהזיכרונות המוזיקליים המסורתיים של המשק. בית הכנסת כמו בכל קהילה היה מרכז חברתי וקהילתי, שהיו בו לא מעט קוריוזים משעשעים. במוצאי יום כיפור רק אלי וינקלר היה עובר לפני התיבה ונותן ״ערבית״ במהירות סילונית מטורפת שאיש לא מבין, כי כולם כבר רעבים. קשירת הטליתות של המבוגרים אחד לשני בציציות היתה תעלול ילדות של שמחת תורה, כאשר אנחנו מצפים מרחוק להפתעה שלהם כשהם מנסים לקום ומחוברים זה לזה. זכורה לי תפילת הגשם פעם בשמחת תורה, כשנחלאי שובב חיכה מחוץ לקיר המזרחי של בית הכנסת וכאשר החזן הרים את קולו ״משיב

133