שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
נוף המפרץ המרהיב, ניסינו להבין ולעכל את העובדה שאנחנו מעכשיו יתומים ״מלא מלא״, הייתה משפחה ואיננה עוד כמסגרת של הורים וילדים. מי חשב אז על נכדים שייוולדו בלי להכיר סבא וסבתא...
התסריט להמשך כבר היה מוכר וטרי בזיכרוננו. ביום ראשון ניסע עם הטנדר לחיפה להביא עוד אלונקה מכוסה בשחור, נשב משני צדדיה בטנדר של המשק ושוב מזמורי ״יוישב בסייתר עליון״ של הירש באצ׳י היקר, הסבא של ילדי המשק. בלוויה של אמא כבר לחשנו אילן ואני ״ממש דז׳ה וו״, היינו כאן לא מזמן. ההספד מול האלונקה ברחבת בית הכנסת, השיירה האיטית עם אורות דלוקים אל ה״למטה״ והמסע הקצר בזיתים, לבור שנחפר ליד אבא. אותם פרקי תהילים, אותו קדיש וחלפו רק שבעה חודשים. את רוב פסוקי האותיות מתהילים פרק קי״ט כבר היכרנו בעל פה, כי הרי המילים שלמה, שושנה, נשמה חולקים ברובם את אותן אותיות. שוב ישבנו שבעה, הפעם בלעדיה וכעת הטרוניות שהגיעו בעקיפין מהמנחמים הרחומים מקרב חברי המשק, כבר הביעו ביקורת ממש, צוחקים כאן יותר מאשר בוכים, ככה לא נראית שבעה ובאמת, מי שבוכה אצלנו בסלון אלו בעיקר המנחמים. אם זה לא היה עצוב היינו צוחקים, וצחקנו, בעיקר כשנשארנו לבד כי מה כבר אפשר היה לעשות? לימים בבגרותי המאוחרת מאד למדתי הגדרה חדשה ומעניינת לפיה האבל הוא ״האופן שבו אנחנו אוהבים את האדם היקר לנו לאחר מותו״ ולכן האבל הוא אישי שלי ואולי גם של הדומים לי. אין לאבל חוקים וגם אין בו מצבים מּובְנים, מחייבים או מתחייבים, בהתאם
156
Made with FlippingBook Annual report maker