שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

את הרצפה וסידרה את הבית, אבוי, לבושה במכנסיים קצרים. הוא התרגש וגם זעם, אז הוא כתב לי מכתב הטפה מפורט בו הוא מצר ומרחם על אמא השוכבת על ערש דווי, שימיה ספורים והיא נאלצת לחזות ב״פריצות״ חסרת הצניעות רחמנא ליצלן או אלוהים ישמור. המכתב שהגיע בדואר אמנם היה ממוען אליי, אני ששהיתי רוב הזמן בצבא, אבל מצא את דרכו לאמא שקראה ואולי אף למדה ממנו על פרטי מחלתה וימיה הספורים. אמא באמת היתה זקוקה לתיאור הקודר של מחלתה וסופה הקרב... ברור שהיה זה הקשר האחרון של משפחתנו עם הצדיק ההזוי הזה. בראש השנה ההוא, אמא עוד התאמצה לחבוש פאה נוכרית כדי להסתיר את עקבות הכימותרפיה בשערה, והתעקשה לצאת לבית הכנסת בחג כשהיא שעונה ונסמכת על אסתי ואריאלה. ראש השנה ההוא נצרב חזק בזיכרונה של אסתי, ודמות אימה החולה והחלושה היושבת לצידה בעזרת נשים, תלווה אותה בראש השנה עוד שנים רבות, גם בעת כתיבת שורות אלה. אחרי החגים אמא כבר מאושפזת במחלקה הסיעודית בבית החולים אלישע בחיפה. הרופא מבשר לנו שנותר לה תחילה עוד חודש, ובחשוון הוא ממליץ לנו לקחת חופש מהצבא כי נותר לה שבוע ואנחנו מקיימים משמרות ליד מיטתה בבית החולים, אילן ורבקה, אסתי, אריאלה ואני. ביום שישי של אותו שבוע עידכנו אותנו שהסוף מתקרב. הקפצתי את הבנות הביתה לניר עציון, אריאלה רבקה ואסתי, אולי החלטה שגויה שמנעה מאסתי והגיסות להיפרד מאמא בשעותיה האחרונות. ביום שישי נשארנו אילן ואני למשמרת שומרי שּבת בבית החולים. יום שישי בערב, אילן יושב ליד מיטתה, אני מנמנם בחדר פנוי, ואמא דוממת. רופא שהזעקנו קבע את מותה וביחד עם הסניטר התורן גילגלנו את מיטתה של שושה מילר דובדבן ז״ל לחדר הייעודי בבית החולים. קיבלנו לידינו את תכשיטיה הדלים, טבעת הנישואין שנותרה על אצבעה עד נשימתה האחרונה, וזה הכל. אילן ואני יצאנו להתאוורר בשקט הלילה של הכרמל בלי אפשרות להתקשר הביתה ולהודיע, כי שבת. בחושך השקט שם בכרמל מול

155