שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

לֹא אֶהְיֶה עֹוד נָע וָנָד! לֹא אָזּוז מִּפֹה לָעַד!

לֹא אֲזּוז ָּה לֹא אֲזּוז ָּה * לֹא!״

חצי השנה של אמא החולה בסרטן ממש ברחה לנו מבין האצבעות. אני המשכתי בצבא, עובר מגבעות באר שבע לרמת הגולן, אילן צולל ביחידה ואסתי חוזרת ללמוד בכיתה יב, בעוד אמא יוצאת ונכנסת בבתי חולים לטיפולי כימותרפיה והרופא הנאמן של המשק, שהיה כזכור גם רופא היחידה של אילן בחיל הים, מבשר לנו כמו שעון אכזרי ומדויק כיצד הזמן אוזל ״לפי התוכנית״ ונותרו לה עוד שלושה חודשים, עוד חודש... כמובן שאין שום שיח בינינו לבינה על מחלתה, על מצבה ותוחלת חייה. לא ברור לנו מה סיפרו לה הרופאים, להערכתנו לא סיפרו הרבה ותרבות ההסתרה לצורך המעטת הרע היא ששולטת אצלנו. הנחנו שאמא לא ידעה כמה חמור הוא מצבה. הבית תוחזק בעת מחלתה של אמא על ידי אסתי תלמידת י״ב שגרה בבית, ואריאלה בת זוגי ששהתה אז בניר עציון מספר ימים בשבוע בחברתן, בעזרה מסוימת של עובדת בית מרגוע מטעם המשק. אריאלה חברתי שהשתחררה מצה״ל, ויתרה על שאיפתה ללימודי משפטים לאחר שכבר התקבלה בשתי אוניברסיטאות, לטובת תכנית לימודים קלה יותר של מדעי החברה, כזו שאפשרה לה לתמרן ולהיות נוכחת בין האוניברסיטה בתל אביב, בית הוריה בחולון וביתי שלי בניר עציון. ואז מופיע ידיד המשפחה מחבריו של אבא, הלא הוא זֶעליג מבני ברק שהגיע לביקור חולים של מצווה והתרשם עמוקות ממצבה הקשה של אמא. זעליג גם התרשם קשות למראה אריאלה ששטפה

, אביגדור המאירי שני מכתבים *

154