שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

או מרפסת הקומה שמעל הקונדיטוריה, נראים כמו עכברונים צפופים ומשום שחלק מהם ישבו על סיר לילה-פֹוציק, הם כונו בפי השכנים . Potzik ״הפֹוציקים״. זה מצלצל יותר טוב בהונגרית – אחדים מזקני שפיר נזכרו לידי ב״פוציקים״ של משפחת מילר. למעשה, לפחות ארבעה מדור המייסדים של מושב שפיר שבו חייתי הכירו את משפחת הוריי מסביבת מגוריהם, בהם רייכנטל מרדכי שחזר וטען שאילן ממש דומה לסבא שלנו, אבל לצערי לא מצאתי את הזמן ואת המוטיבציה לשבת איתם ולשמוע יותר על ההיסטוריה המשפחתית שלי. היום אני מצטער על כך. במסגרת הסכם מינכן הידוע לשמצה, לאחר 1939 בשנת שהגרמנים סיפחו באישור המעצמות את חבל הסודטים של צ׳כוסלובקיה, סיפחו ההונגרים חלקים ניכרים מצ׳כוסלובקיה, גם את האיזור הסלובקי בו התגוררה משפחת מילר, והשליטו בהם שלטון הונגרי, בכלל זה הכפפת מערכת החינוך לתרבות ולשפה ההונגרית, שושנה למדה למעשה בבית ספר הונגרי. החיים תחת השלטון ההונגרי היו קשים וכללו אנטישמיות וגזירות, אבל לא גירוש והשמדה, עד החלו הנאצים בריכוז וגירוש יהודי הונגריה וסלובקיה. 1944 שבשנת שושנה וטובה חברתה לספסל הלימודים הועלו יחד עם תושבי העיר וכשירות לעבודת 18 לרכבת בדרך לאושוויץ. בשל היותן בוגרות בנות כפיים, הוצבו השתיים במחנה עבודת כפייה והועסקו במפעל לייצור כנפי בד למטוסים. תנאי החיים במחנה העבודה ליד אושוויץ היו קשים ורעים, אבל במחנה אושוויץ עצמו היה כידוע גרוע ונורא הרבה יותר. בתום המלחמה וניצחון בעלות הברית על הנאצים, שוחררו אסירי המחנה ועובדי הכפייה בידי הצבא האדום הרוסי-הסובייטי. החיילים הרוסים לא תמיד נהגו בעדינות המתבקשת כלפי האסירים המשוחררים, במיוחד כלפי האסירות, אשר במקרים מסוימים ממש הותקפו וגם נפגעו בידי חיילים רוסים. מה שנקרא מן הפח אל הפחת. לאחר השחרור עשו טובה ושושנה את דרכן בחזרה הביתה קילומטר ברגל, בטרמפים ברכב או בעגלות, 300 לגָאָלאנטה, מרחק כ תוך כדי חיפוש אחר עבודות מזדמנות בדרך כדי שיהיה מה לאכול. שושנה וטובה חזרו לעיירה גאלאנטה ומצאו בה מעט פליטים ושרידים

24