שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

הנודד. ואני בהיותי ילד תמים ומאמין לכל דבר, בטיול הראשון שלנו לירושלים ירדתי מהרכבת מבועת מאימת הרוציגע באבע שמחכה להתנשק איתי בתחנת הרכבת ועד שהתרחקנו מהתחנה עוד הגנבתי מבטים לאחור ודימיתי אותה רודפת אחרי, מנופפת במקל הליכה... כאילו לא הספיקה לי הדודה ּבִילה של אמא, ּבֹורישְקֹו נֵייני המנשקת מכפר סבא, שפניה אמנם היו נקיות מנזלת, אבל תמיד כשהגענו לבקר אצלה, היתה רצה לקראתנו באושר עם ידיים פרושות לפנים ״ּפוסיק לדודה בילה״ נשיקה לדודה בלה, על כל לחי הלוך וחזור, ולאחר שבאה על סיפוקה הלח באה הבקשה הקבועה, ״תישייר (תישאר) אצלי״. ממש, אחרי מטח נשיקות שכזה מי רוצה להישאר? וכאשר כבר נשארנו ללון אצל הדודים המבוגרים הללו, שמענו בלילה נחירות עזות מחדר השינה שלהם והם זכו לכינוי ״דוד חוחי״ וכשחזרנו הביתה אמא זכתה לשדרוג אבא לגלגני לדרגת ״שושנה בין חוחים״, הדודים שלה. וכמה ברכות יהודיות לקינוח ״זאלסט וואקסן ווי א ציבעלע, מיטן קאפ אין דר׳ערד״, שתצמח כמו בצל עם הראש באדמה. או בדומה – שתחיה כמו מנורה, תלוי ביום ובוער בלילה. סיפור ושיר אהבנו לשמוע את אבא מספר סיפורים, הוא היה מקריא לנו מספרי הילדים המקובלים של התקופה, ״אמא מספרת״ ״גן גני״ וכדומה וגם אחרי שלמדנו לקרוא בעצמנו, היינו נהנים לשכב במיטה ולשמוע אותו מקריא, בעצם כמו כל ילד, רק שאבא היה ממחיז ומביים ומחייה את הסיפורים. הוא היה מספר מתוך סרטים שראה, סרטים שהוקרנו למבוגרים במשק והוא מתוך זכרונו המשובח היה מספר את עלילת הסרט באופן מומחז ומוחשי כל כך, שחשנו כאילו אנחנו ממש צופים בסרט. היו סרטים שאבא סיפר, וכעבור שנים צפיתי בהם בעצמי, הייתי בטוח ש״כבר הייתי בסרט הזה״, כי אבא סיפר לי אותו. אחד מסרטי התקופה ההיא שנותר חרוט בזיכרוני מתוך סיפורו של אבא, שהיה מתובל כדרכו בבדיחות והמחשות, הוא ״העכבר ששאג״. קומדיה אמריקאית שזכרתי סצנות שלמות מתוכה לאורך השנים, עד שהגיע לאחרונה החבר ״גוגל״ וממרחק של שישים שנה החייה ואימת

70