שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
למה ספר? למה מרגיש לי נכון לכתוב היום ספר? מה זה שמעיק עליי ודורש שחרור כמעט חמישים שנה אחרי הנפילה ההיא? אני לא לבד אבל זה יוצא לי מהבטן שלי. אז עשיתי חשבון ונזכרתי פתאום… מאז שהלכו הורינו לעולמם והם בני ארבעים ותשע, בפתאומיות קשה ובהפרש זמן קצר מאוד של שבעה חודשים, השקענו את מירב מאמצינו, מעט ממוננו והאנרגיה הנפשית של כל אחד ואחת מאיתנו, בתחומים המועדפים עלינו באותה שעה. - קודם כל קיום והישרדות והקמת משפחה, כאשר כל אחד משקיע ובוחר בכיוון חיים שונה על פי אופיו ויכולותיו. - הקדשנו מאמץ לשמירת הלכידות המשפחתית והקשר של שלושת האחים היתומים, תהליך שראשיתו היתה קשה ומסובכת ללא הורים רשמיים. - ספרי זיכרון ואירועי אזכרה משמעותיים לא עמדו אצלנו על הפרק, בקושי חילקנו לכל אחד מאיתנו אלבום תמונות עם כמה צילומים חשובים. ככל שהתרחקנו מבחינה גאוגרפית במקומות מגורינו וככל שחלפו השנים, נשארו זכר ההורים ומורשתם מעין תורה שבעל פה וגורם מלכד, בעיקר סביב יום האזכרה השנתי לשני ההורים שאיחדנו ליום אחד סמוך ליום השואה. הציבור באזכרות הלך והתמעט כצפוי, ואנחנו ציינו את היאר-צייט (יום השנה) רק בחברת משפחותינו המתרחבות ובחברת קרובים-קרובים שגם נוכחותם כמובן הלכה ופחתה. יום האזכרה הפך בהדרגה פתיח להמשך בילוי משותף, אם זה טיול ושבת במלון ביחד, או במסעדה משותפת ולאחרונה הסתפקנו בפיקניק בכרמל לכל השבט, שבו חזרו ועלו מדי פעם סיפורי ההורים ומורשתם. כל אחד מאיתנו העביר לילדיו ובהמשך לנכדיו על פי טעמו ודרכו את התיאורים שזכר והסיפורים שהכיר אודות הסבא והסבתא אז למה לערבב את המים העכורים? ועדיין, ענן כבד ואפל ריחף כל העת מעל הזיכרונות והרגשות שהיו
9
Made with FlippingBook Annual report maker