שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

הערב לאחר מותו של אבא, כאשר אני יושב שעות במשרד בו נמצא הטלפון של המשק ומנסה להשיג בשיחה בינלאומית את ״סניור פרי״ מנהל בית האבות במקסיקו, ולבשר לו על מות גיסו, אחיה היחיד של אשתו. לאחר שהעירו את שרגא בלילה המקסיקני, לאחר שהתאפס ושמע ממני את כל הפרטים, החליט הדוד לא לספר על האסון לאשתו רחל עד תום ימי השבעה. מדובר בהחלטה מוזרה בלשון המעטה, במטרה להגן על אשתו ולמנוע ממנה לשבת שבעה על אחיה בניכר, אולי הוא חשש שמא תקום ותטוס ארצה. הדודה רחל שלא ידעה מה קרה ולא התקשרה אלינו במהלך השבעה, לא סלחה לבעלה על כך עד יומו האחרון. באותה תקופה שרה בת הדודה שהתה עם בעלה וילדיה בשליחות בפריס וגם היא לא שמעה על האסון, גם לה אביה שרגא לא הודיע אבל כמה ימים לאחר המקרה היא קיבלה מכתב מהשכנים בארץ ובו תנחומים על מות הדוד שלמה. לאחר ההלם הראשוני, שרה התקשרה לאביה במקסיקו, שסיפר לה את הידוע לו אך השביע אותה שלא לספר לאימה רחל, עד תום השבעה. למעשה, מבחינת המשפחה הקרובה מצד אבא היינו די לבד. על היעדרותם מקרבתנו בתקופה הקשה, פיצו הדודים שלנו בהגעת שרגא ממקסיקו הרחוקה לחתונה שלי עם אריאלה והמפגש איתו הניב תהליך שבסופו עברנו לגור במושב שפיר כמו שרצינו, כמעט כמו שאבא חלם. בהמשך לאחר פטירת שני ההורים שהתה אסתי בבית הדודים במקסיקו לאחר תום לימודיה בתיכון לתקופת התאוששות. אנחנו גם זוכרים שבתקופה ההיא לטוס מעבר לאוקיינוס ולחצות חצי עולם, לא היה דבר פשוט וזול.

אמא ורחל, שרה גאולה והבן אפרים

שרה ואני

הרָחלים ואני עם שרה וגאולה

93