שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

והיה גאוות המשפחה, הוא ואשתו רונית. היה ברעננה גם בן הדוד שלמה זלמן הרשקוביץ עם אשתו ציפורה יויו, שעל כל משפט היתה עונה ״יֹוֹוֹו״ שזה כן ארוך ביידיש, והבן מוישה מֹוישיקָאנֹוק, משפחה של בנקאים ואישי ציבור בעתיד. כשהייתי בצבא, בעת ביקור שלהם בביתנו שאלה אותי הדודה ציפורה יויו אם יש לי תעודת בגרות. לתשובתי החיובית היא הגיבה בקריאות שמחה ״יֹוֹוֹו, אתה תוכל להיות אפילו פקיד בבנק!״ כמו זלמן בעלה. מיותר לציין שלמרבה הצער לא הצלחתי לשלב בנקאות במסלול חיי המקצועיים, למעט חשבון עו״ש וחוב משכנתא לבנק. לדוד זלמן היתה וילה קטנה ברחוב אחוזה, בית עם חצר שבה גידל תפוחי אדמה ושאר ירקות, עץ עם שזיפי סנטה רוזה ולול תרנגולות קטן לביצים. גם שם אהבנו לבקר ולשהות, ליהנות ממראה החקלאות המשפחתית הקטנה, בעיקר בשבתות וחגים. או כמו שאבא נהג לזמר לביתו הקטנה ״מֶצִיֶיע רָענֶנֶה״, שיר כמיהה של אסתי לזלמנים. רחוב אחוזה ברעננה של פעם היה יותר מושבה חקלאית מאשר עיר, ומול אחוזתו של הדוד זלמן השתרעו שדות ירוקים וניצב מגדל מים על רגליים עם חגורת בטון סביב הרגליים, ולכבודו בהיותי ילד חיברתי שיר:

מגדל מים עכביש הוא עומד על יד הכביש וקשרו לו את הרגליים שלא יברח עם המים

לאמא היו בכפר סבא בנוסף על אחיה, גם הדוד עלי-בק ואשתו דודה ּבִילה המנשקת – בורישקו נייני, בנם היחיד לאצי - יצחק ואשתו הַסידה במלעיל, כמו העופות הנודדים ההם, הַסידֹות. זאת לדעת, שהדודה בילה אחרי ארבעים שנה בארץ דיברה עדיין רק הּונגָריברית (כן, זה זה), אבל היתה בעלת אבחנה חברתית חדה מאוד. כשנישאתי אחרי פטירת ההורים לאריאלה אמסילי מנור, ערכנו כמקובל סעודת ״שבת חתן״ באולם חדר האוכל בניר עציון. הקרובים מהצד שלי כבר

95