יוסי אלגמיס

במסלולה של הסיירת קפא הזמן והוא אוצר בך את הימים והשעות והשניות ההן כמו היו אתמול, כמו הן מתרחשות עכשיו. קפיץ דרוך משתחרר לפתע, בנעלים מצוחצחות ואבזם רכוס מצד ימין, מסתערת הסיירת, מלאת חיים - אל מותה. ואין אתה יודע מה מריץ אותה יותר: הלהט התמים להוכיח כי אינה טובה פחות, או המשמעת שהתגבשה מתוך שיגרה של טירטורים, מסדרים נוספים ומשפטי עונשין. שלושים שנה. יום אחד בתחילתו של חודש יוני, עשרים וארבע שעות בהן מכה בך המציאות בשריקה צורמת של חידלון. מצמיתה אותך לנצח אל חולות צומת רפיח, אל הוויה חדשה של חיים שנקטעו, חברים שאבדו, תחושות תסכול ואשמה, תהילת ניצחון מפנקת. כמה שניות יש בה, ביממה אחת שלא מרפה מזה שלושים שנה? המטס המפתיע של פוגות לאחר שכבר הסתיימה כוננות הבוקר, היד הרועדת הפותחת מכשירי קשר ומשלחת «סדין אדום» אל חורשת עצים מעלי אבק לאורך הכביש המוליך אל גבולות. המבטים החטופים שמצליחים להחליף תוך כדי אריזה חפוזה של הציוד, הבטן המתהפכת בהכרת הוודאות שהמלחמה החלה, הזחל»ם שמניע, הראש המסתובב לאחור לבדוק, להיפרד, לצאת לדרך- אולי שישים שניות. טנק אשר שכח ליישר קנה מפיל עמוד טלפון, המתאם במכשיר הקשר מתגלה כמקולקל, היד נשלחת אל הדגל לסמן תחילת תנועה, הראש חוזר להביט קדימה עוד עשר שניות. פגז יחיד נופל כל דקה בשדה של רביבים במרכזו של טור ארוך של כלי רכב הנע אל עבר הרצועה, השפתיים מתייבשות, האם נהיה בני מזל כאשר נעבור שם? חבילות ממתקים בג›יפ המעוך של קמב»ץ החטיבה, הריח המעופש של סמטאות עבאסן אל כביר, ג›יפ סיור מפנה לאחור את יוסי אלגמיס. ההרוג הראשון של הסיירת. פונים שמאלה בכניסה לחאן יונס, כביש רחב ובצידו שורה של מכוניות אשר נרמסו בשרשראות הטנקים. מה קורה פה? אנחנו לא הסיירת? אנחנו לא צריכים להוביל? מחליפים מהלך, מגבירים מהירות, הפחד מרפה מעט, נושמים רוח, מחפשים אויב. שרק לא תסתיים לה המלחמה הזאת לפני שאנחנו עושים בה משהו. חוצים את פסי הרכבת ליד מחנה האו»ם, העסק מתחמם, יורים עלינו, אנחנו משיבים באש. תאום הקנה באפס חמש היה מסתבר בסדר, בעיקול הכביש ריכוז של כוחותינו, גורודיש נותן פקודה לסיירת (אשר נקראת ברשת הקשר החטיבתית «חמש»): «חמש מוביל». «חמש» מוביל לאן? אל ליבו של מערך דיביזיוני הממתין בשקט ערמומי כמו צייד מנוסה העורך הכנות אחרונות לקדם פניה של שורת ברווזים המקרטעת למטווח.

100