יוסי אלגמיס

חרב עולמם

המלחמה פרצה כאמור ביום שני בבוקר. ביום ראשון בערב, בשבוע שלאחר מכן, החלו בצה»ל להודיע על הנפגעים למשפחות. עם הגיע הידיעה על נפילתו של יוסי, עולמה של משפחת אלגמיס חרב באחת. קלר ונסים מעולם לא התאוששו מהחורבן. הבשורה לא הגיעה מיד. שתי האחיות, מתי ועפרה, שהו בעת המלחמה בחו»ל. עפרה הייתה עם משפחתה בקפריסין בשליחות דיפלומטית של בעלה. כמו כל מדינת ישראל, גם שם ביוני 5- בקפריסין הייתה צמודה לשידורי «קול ישראל». כאשר הודיעו בשמונה בבוקר ב , על קרבות שי»ן בשי»ן שפרצו בדרום, היא פרצה בבכי ולא הצליחה להפסיק. 1967 במשך ששת ימי המלחמה לא ידעה עפרה דבר על גורלו של יוסי, וגם הוריה לא ידעו. התקופה הייתה טרום עידן האינטרנט והתקשורת הסלולרית, הטלוויזיה הישראלית עדיין לא החלה לפעול ולחלק גדול מהאזרחים בישראל עדיין לא היה קו טלפון בביתם. הטלפון בבית משפחת ששון בקפריסין צלצל ועפרה לא רצתה לענות. היא ביקשה מבעלה דויד להרים את השפופרת. למחרת טסה לארץ. עפרה אינה יכולה לשכוח את הפעם האחרונה בה ראתה את יוסי. היה זה בביקורה האחרון בארץ. כמו בכל ביקור, גם בביקורה זה הקפידה להיפגש עם יוסי, אך מלבד פגישות אלו, כאשר הלכה לסרט «ד»ר ז›יוואגו» בקולנוע עדן, נתקלה במקרה ביציאה באחיה הקטן וחיבקה אותו חיבוק גדול. בדיעבד התברר שזה היה המפגש והחיבוק האחרונים. ילדה את בתה השנייה, שרון. 1967 במאי 12- מתי שהתה בארצות הברית עם בעלה. ב הקשר הטלפוני עם הארץ היה מאוד רעוע. היא הזמינה חברים ישראלים לצפות עימם בטלוויזיה בניצחון הגדול. «הר הבית בידינו», הדהדה הקריאה ממסך הטלוויזיה. באותו לילה חלמה מתי שהיא נמצאת בעיר העתיקה, עומדת מעברו של שער נעול, קוראת אל יוסי הנמצא מעברו השני של השער, מנופף לה לשלום, ומושך בכתפיו בתנועה של «אין מה לעשות». באותו זמן יוסי כבר לא היה בין החיים. בשל הסמיכות ללידה, חששה המשפחה לספר למתי את בשורת האיוב, והיא לא חששה לרגע כי אחיה, שהקשר ביניהם היה כה עמוק והדדי, ייפגע. יום אחד, מספר שבועות אחרי המלחמה, חזר גבי, בעלה של מתי, הביתה באמצע היום, עניין לא רגיל עבורו, ואמר: «אני כבר יודע איך נקרא לילדנו הבא – יוסי או יוספה». מתי לא הבינה. לרגע צחקה כשחשבה שמדובר במעין התבדחות. כשההבנה נחתה עליה, הרגישה כי כל עולמה חרב. הגעגועים הפכו מיד לבלתי נסבלים. כבר שנה וחצי לא ראתה אותו, וידעה שלעולם לא תראה אותו. במשך שנה שלמה, עד שהגיעה לארץ ליום השנה הראשון, לא הייתה מסוגלת לומר מילה על אחיה. הגלויות המקסימות ששלח להורים, כתובות באותיות עבריות, אך בלשון הלאדינו, נשארו המזכרת האחרונה שלה ממנו.

104