יוסי אלגמיס

בני לוי מספר: «מלחמת ששת הימים פורצת, שמונה בבוקר בביה»ס היסודי ‹גאולים›. אני בתורנות מטבח, חדשות הבוקר ברדיו – ‹קרבות עזים פרצו בדרום...›. דאגה עמוקה לאלגמיס מתגנבת ללב. בימים הבאים השמחה על הניצחון הצבאי מהולה בדאגה הגוברת לשלומו של אלגמיס. שוב ציפייה ארוכה ודרוכה ליוסי. יום מר ונמהר. אני מגיע הביתה מביה»ס ורואה התקהלות מול ביתנו. כשאני מתקרב ניגשת אלי אחת השכנות ומודיעה לי ישירות: ׳בני, בן דוד שלך יוסי אלגמיס נהרג במלחמה›. הלם. אני לבד בבית. כולם כבר הלכו לדודה קלר. זהו הרגע של ׳לפני׳ ו׳אחרי׳. נקודת זמן מהפכנית. אבל כבד יורד על המשפחה. הדברים כבר לא יהיו כשהיו. הוא כבר לא יופיע». . חגיגת בר המצווה שלי מתבטלת והטקס הצנוע של העלייה 13 ועוד כותב בני: «אני בן לתורה, בבית הכנסת במחנה יהודה, עצוב. אין שמחה. זיכרון ילדות מרנין של אלגמיס «לפני» מתחלף «אחרי» בכאב מתמשך וגם בתובנות על מהות הקיום בארץ ובכלל. הקשר שלי עם יוסי, בן דודי, היה מלווה תמיד בציפייה גדולה״ ציפייה שיגיע למצעד, ציפייה שיחזור מן המלחמה הוא כבר לא יופיע, הציפייה לא התממשה מרגע נפילתו ועד היום ובכלל, הוא הפך למצפן לחיים.... ולמוות». מרגול הייתה «בסך הכול» חברה, ובעצם מרבית האנשים אפילו לא ידעו שהיא ויוסי שוב ביחד. בזמן המלחמה עבדה ברפת, כאשר הקיבוץ כולו היה מגויס. בערב שבועות, ארבעה ימים לאחר תום המלחמה, מאחר שלא שמעה מיוסי, התקשרה לעדינה, שנשארה חברה טובה משותפת של שניהם, ועדינה היא זו שאמרה לה שיוסי נהרג. מרגול חזרה לביתה, צועקת ובוכה, מסרבת להאמין. בפעם האחרונה ראתה אותו במצעד, זקוף ויפה על הג›יפ. היא נסעה לקיבוץ בארי, בו רוכזו הקברים הזמניים. «רציתי לראות את זה בעיניים, להבהיר לעצמי שזה באמת קרה. אני זוכרת את מראה הקברים ואת הבלבול שלי מול מידותיהם הקטנות – איך יוסי יכול היה להיכנס שם? יצאתי בתחושה שזה לא הוא». רק עם הזמן חדרה ללבה של מרגול ההכרה שיוסי איננו. לבה נקף אותה על מפגש אחר שהוחמץ. בפסח לפני המלחמה השתתפה מרגול בצעדת ארבעת הימים, וחנתה בשטח מאהל הצעדה ביער חולדה. שעת ההשכמה לצועדות הייתה ארבע לפנות בוקר. באישון לילה העיר מישהו את מרגול ואמר לה שמחפשים אותה. «יוסי נכנס לאוהל. הוא היה עם ג›יפ ואמר לי: ‹בואי תתלבשי, ניסע מפה›. חיבקתי אותו ונישקתי אותו אבל הסברתי לו שאני לא יכולה לבוא, שאני חייבת לייצג את הקבוצה. אני זוכרת שהיה חושך מוחלט ולא ראיתי אותו, רק הרגשתי אותו. אני מסתכלת על זה היום וחושבת כמה חבל שלא נסעתי, איזה בזבוז משווע זה היה».

105