יוסי אלגמיס

כל אוהביו של יוסי ניסו לשלוף מהזיכרון את הפעם האחרונה בה ראו אותו, מבקשים לנצור את התמונה הזאת לעד. תמונת יוסי במצעד היא זו שתישאר חרותה אצל רבים מהם, אך לגבריאל אלגמיס, בן הדוד, היה זיכרון מיוחד מן הפעם האחרונה בה ראה אותו: «הגעתי לחטיבה והייתי טירון. הקצו לנו אוהלים לקראת האימונים, התחלנו להתאמן רחוק מהאוהלים. באחד הימים יצא לי לחזור לאוהל שבו היה הציוד שלי וגיליתי שהוא נעלם, כל הקיטבג הצבאי שקיבלתי בגיוס. הייתי המום. ישבתי על המיטה ולא ידעתי מה לעשות. בעודי יושב ותוהה עמדה לפני דמות עם כובע שלא זיהיתי בהתחלה. התאמצתי וזיהיתי את בן דודי יוסי עומד מולי מודאג, כאשר הוא מראה לי את הקיטבג ששמי רשום עליו. יוסי היה גבוה ושזוף ונראה שהוא נמצא הרבה בשמש. בשבילי הוא היה מלאך שהופיע פתאום. השמחה הייתה גדולה, דיברנו הרבה. הוא סיפר שעוד מעט הוא יוצא לתרגיל עם חייליו על הג›יפים, ומאז לא ראיתיו». גבריאל, בן-הדוד הקטן והמעריץ עוד מהשכונה, יזכור אותו כך: מלאך מגן, גבוה ושזוף, שהמשיך לשמור עליו בדיוק כמו בימי הילדות הרחוקים במחנה יהודה. .14 יוסי לוי מספר: «לעולם אזכור את הפעם האחרונה שבה ראיתי את יוסי. הייתי בן זה היה לאחר מצעד יום העצמאות תשכ»ז בירושלים, בו הוביל יוסי בגאון את שיירת הג›יפים, כפי שניתן להתרשם מצילום מאותו מצעד. אנחנו, אחי בֶּנִי ואנוכי, רצנו לצפות במצעד, אך אינני זוכר אם הצלחתי לראות את יוסי בשיא תפארתו, כמוביל השיירה. בני לעומת זאת זוכר היטב שעמד ברחוב יפו בכיכר הדוידקה שוב בציפיה לראות את דמותו של יוסי והנה הוא הופיע. ישוב זקוף, בראש סיירת הג׳יפים. צעקה ״אלגמיס״ והוא חלף, המשיך להביט קדימה, ללא הנד עפעף. ריצה אחרי הג׳יפים עד החניון שהיה אז במתחם עומריה, ליד בית הספר ‹בית הילד›. יוסי זוכר: ״רצנו לשם בהתרגשות רבה כמו חשים שאולי זו הפעם האחרונה שנראהו. מובן שניתן היה לזהות את יוסי ללא קושי, מתנשא בגובהו מעל לכולם ומחלק הנחיות לפקודיו. קרבנו אליו ונתלינו על צווארו בנשיקות שמחה ובחיבוקים. הוא שמח לקראתנו, אך היה טרוד, בוודאי בשל הכוננות שהוכרזה מיד לאחר המצעד, וביקש שנעזוב וגם שנמסור דרישת שלום חמה השנים שחלפו. 50 להורים. מאותו רגע מכונן הוא הולך ונמוג בערפל שלא כמו היום, הידיעות לגבי הפצועים וההרוגים לא היו מיידיות. מדי יום אמי שאלה את אחותה, קלר, אמו של יוסי, אם הגיע מידע ממנו, אך מידע לא הגיע. אני מניח שחבריו של יוסי כבר ידעו על נפילתו, אך התחמקו מלספר את האמת המרה להוריו בימים שלאחר המלחמה, והמתינו עד שהבשורה תגיע בדרך הרשמית». יוסי לוי משער שבשורה זו הגיעה כשבוע לאחר תום המלחמה. את הבשורה המרה

106