יוסי אלגמיס

העצב אין לו סוף

הנסיעה לבית העלמין בקיבוץ בארי, בצוותא עם משפחות חללים אחרים, הייתה חוויה נוראה. המחזה של מאות אנשים משתטחים על קברי עפר צפופים שעליהם נעוצים שלטים קטנים עם שמות יקיריהם ומתייפחים ללא מעצור, היה עצוב ובלתי נשכח. כל מי שנטל חלק במפגש הזה עם חללי המלחמה לא ישכח זאת, כל אחד עם הרגע הקשה שלו. הזיכרון שנצרב בתודעתה של עפרה מהחוויה היה אביה נסים, המשתטח במלוא קומתו התמירה על קברו של יוסי, מתייפח מרה ומסרב להינתק. השבעה הייתה תחילתו של עצב נורא ונמשך. הבית נמלא מנחמים, אך לא היה במה לנחם. עפרה זוכרת את קושי יושב על הרצפה, ראשו מורכן, ובוכה בכי מר ושלולית של דמעות נקוות מתחתיו. שלוליתשל ממש, לא מטאפורית. כמו לוחמי הפלס»ר, גם המשפחה חוותה את הפער בין שמחת הניצחון המתפרצת לבין המחיר האישי הנורא ששילמו. «המדינה שנה לאחר מכן, כאילו עכשיו אירע 50 כולה הייתה באופוריה של ניצחון», היא מספרת הדבר, «אנשים חזרו מטיולים בארץ החדשה שנפתחה בפנינו, מאושרים, מלאי התפעלות. באו אלינו, רצו לספר ופתאום נזכרו, השתתקו. מה יגידו לנו?» את מרגול מלווה גם תחושת ההחמצה מזווית מבטו של יוסי: «יוסי לא זכה לראות את הגולן, ולא את סיני, ובטח שלא את ירושלים המאוחדת, ירושלים שהייתה כל כך יקרה לליבו. אני חושבת שיוסי היה בטוח לחלוטין שאנחנו הולכים לנצח. הדאיגה אותו ההמתנה הארוכה, אבל הוא היה מאוד בטוח בכוח הצבאי של ישראל ובמיוחד בחיילים». כאבה היה קשה במיוחד בשל הבדידות: «המצב שלי היה מאוד קשה. אף אחד לא ידע שיוסי ואני חזרנו זה לזו. טיפלו בהורים, טיפלו באחים, אבל אף אחד לא טיפל בבנות זוג. לא קיבלתי שום ייעוץ ושום עזרה». ביום השנה הראשון למלחמה הועברו כל חללי צה»ל מבתי העלמין הארעיים לבתי הקברות הצבאיים בערים המרכזיות. יוסי הועבר לקבר קבוע בחלקה הצבאית בהר הרצל. הארונות הונחו בקברים אשר הושארו חצי מכוסים, והמשפחות התבקשו – אולי כחלק מטקס הלכתי – להשלים את כיסוי העפר בעצמם. בני המשפחות השכולות התחילו להשליך עפר על קברי יקיריהם, ענני אבק וקולות בכי נורא התערבבו זה בזה. עפרה זוכרת את יום הקבורה הקולקטיבית כסיוט אשר העצים את האבל. כאמור, קלר ונסים לא התאוששו מעולם מן האובדן. מאז נפילתו של יוסי לבשה קלר שחורים בלבד. האנשים שהיו חובבי חברה, בילוי ומוסיקה הסתגרו בביתם. על חדרו של יוסי שמרו ללא שינוי. בגדיו הנקיים והמגוהצים נותרו בארון. קלר כמעט לא יצאה מפתח הבית. נסים סירב לקבל מהמדינה כספים שהוצעו להורים שכולים: «הבן שלי נפל ואני אקבל על זה כסף...?» אמר האיש השבור והגאה. פרט לכך, לא הציעה המדינה מזור ותמיכה. אמנם מרגול מדברת על תחושת הבדידות ואין-האונים בהיותה «רק» חברה, נטולת כל מעמד רשמי, אך עפרה ומתי מציינות כי באותם ימים גם בני משפחה קרובים, הורים ובוודאי אחים ואחיות, לא נהנו משום מנגנון תומך נפשית ורגשית.

109