יוסי אלגמיס

לאחר נפילתו של יוסי, החליטה מתי לחזור עם משפחתה לישראל. «יוסי נהרג למעננו ולמען הארץ, ולא יכולתי להמשיך ולחיות בארה»ב יותר, אלמלא נפל יוסי ספק אם משפחתנו הייתה חוזרת לישראל» – כך היא אומרת. הקשרים המשפחתיים החמים נשמרו. השם «יוסי» גם הוא נשמר. מתי קראה לבנה הצעיר יוסי, הלוא הוא יוסי מרשק, שחקן טלוויזיה ותיאטרון מוערך. גם עפרה קראה לבנה השני יוסי (שלושת בניה של עפרה היו קצינים ואסא ועידו היו קצינים בשריון, ייתכן שבעקבות דודם הנערץ יוסי אלגמיס). גם קושי, חברו הטוב של יוסי, קרא לבנו ‹ישי יוסף›. קושי מעולם לא החמיץ אזכרה, ושאר החברים מהפלס»ר מקפידים גם הם להגיע בקביעות לימי הזיכרון. קלר ונסים לא הצליחו למצוא נחמה בשושלת המשפחתית הנבנית. הם הלכו והתפוגגו, איבדו את כל שמחת החיים, ובעצם כל מוטיווציה לחיות. קולן של שתי אמהות-אחיות חסר כאן. לדאבון הלב דבריהן ומחשבותיהן של נלי לחייהן 90- (ישראלי) ועליזה (לוי) אחיותיה של קלר, אשר היום הן נושקות לשנות ה וזיכרונן כבר אינו כתמול שלשום, אינו בא לידי ביטוי בספר זה. נלי ועליזה לא משו זו מזו כמעט מעולם, מלידתן בטורקיה, דרך עלייתן ארצה, שנות בחרותן, נישואיהן, בגרותן וזיקנתן. הן דמו זו לזו בחזותן ובקומתן (הנמוכה) כתאומות שנוצרו באותו פס ייצור. קשה לתאר את העצב והאבל שחוו נלי ועליזה. לא נגזים אם נאמר שלא התאוששו ממנו לעולם. הרי יוסי היה למעשה ילדן הבכור או אחיהן הצעיר שגדלו עמו. לא ייפלא אפוא, שהאהבה והכמיהה אליו היו ממש כמו אל בן או אח צעיר. אין גם לתמוה שבחדרי השינה שלהן תמונתו של יוסי מתנוססת מיום נפילתו ועד ימים אלה ממש. גם כיום, אם יזכירו באוזניהן את שמו של יוסי, עיניהן תתלחלחנה ואנחה חלושה תימלט מפיהן. גם את חייהן יחלקו לשני חלקים: לפני נפילתו של יוסי ולאחריה. עד למותה של קלר פקדו את ביתה כמעט מדי יום לנסות לנחמה ולחזקה ואולי גם לנחם ולחזק את עצמן. אחרי מותו של יוסי חזרה מרגול להקים את קיבוץ גרופית, במקום שבו הייתה היאחזות הנח»ל. היא הרגישה שבכך היא חוזרת למקום שהיה כל כך שלה ושל יוסי. גם אם מעולם לא קיבלה הכרה רשמית, היא הרגישה, וממשיכה להרגיש, כאלמנתו של יוסי. «יכול להיות שהיינו נפרדים בכל מקרה, אבל המוות שלו נוכח מאוד בחיים שלי. דברים קטנים ביומיום מזכירים לי אותו – לשמוע איזה שיר, התנהגות מסוימת של מישהו. זו מכה. הכאב הזה לא עובר». מרגול ממשיכה לפקוד את קברו של יוסי מדי שנה, מלווה בציקי-צביה חברתה. הן עושות זאת יום לפני יום הזיכרון, כדי להקדים את העומס והלחץ המאפיינים יום זה, וכדי לתת לעצמן פנאי להיזכר ולהתחבר. למתי נודע על כך ממרגול עצמה, במפגש מקרי, ובכך נמצא הסבר לפרחים הרעננים המקשטים את קברו של יוסי כאשר המשפחה מגיעה לאזכרה השנתית. מרגול וציקי הן המניחות אותם יום קודם. נסים אוכַּל על ידי צערו. מתי מספרת שאפילו בכתב ידו הרגישה זאת. הכתב הקליגרפי 1969 היפהפה בו היה כותב לה מכתבים, השתבש ונפגם, כאילו נכתב ביד רועדת. בשנת חלה. המשפחה ראתה שהוא הולך ומרזה, אך ייחסה זאת לצערו. הוא לא התלונן אף

110