יוסי אלגמיס

אפילוג

הימים של התחקיר ואיסוף החומר עוררו זיכרונות ורגשות חבויים אצל רבים, ונסיים בחמישה:

אלי ריקוביץ›: מבכה את יוסי אלגמיס, רעו ומפקדו: «יוסי, אל תכעס שלא נפרדנו לפני התזוזה.

אל נא, אל תשנא אותי בשל כך. הן בטוח הייתי שנקיים את מה שאמרנו – לאכול «ארוחת שחיתות» נוראית, כשהכול יגמר. ואז, בחיוך, לספר על הכול – כתמיד, כרגיל, כאילו... - אתה בטח זוכר אותם ימים סוערים. הרי זה היה לפני תקופה כה קצרה, איך תוכל לשכוח. - חורף נוראי, גשם אימים ורוח משתוללת בחוץ. הקור חודר לעצמות. שעת ערב עצובה ואנו מסתגרים במאורות, מנסים לחמם עצמנו בכוס קפה מהביל. ולפתע, דפיקה בדלת וצחוק פראי. אתה נכנס כפרחח, עם מכנסי התעמלות קצרצרים, קורן כולך ושואל כילד, אם אפשר להצטרף. ומיד, מבלי להמתין לתשובה, מסתער ומשתרע על המיטה. סיגריה תורנית בזוית הפה, מקלל את כל מי שברא את החורף, מספר על הקפה הטוב של בית אמא במין חיוך של עצבות. עצבות של חורף, של מרחק. - ערבי כוננות. ערבים ארוכים ומתמשכים. ימים של חוסר פעילות, ימים של לפני... ימים של רצון לבלוע הכול, ימי חיים. - הוללות, כן, האין המלה מזכירה לך משהו ? – הן זו הייתה סיסמתך בתקופה מעין זו. רק מתחיל להחשיך ואתה כבר מופיע בבגדי א›, מלוטש ומהוקצע, כתמיד. והשאלה האופיינית «לאן הערב». ובלי להמתין לתשובה – זעקת קרב «על הטנדר עלה» ובדהרה נוראית העירה, כשמספיקים עוד להודיע, «אנו בעיר». זוכר כמה שנאת לצאת עם דרגות. זוכר כמה פעמים היינו מורידים אותן, כדי שנוכל להתהולל ולא נוטרד בשל מעמדנו כקצינים. זוכר את ההתקפות הפתאומיות של פראות. מורידים דרגות ומסרבים לחזור ברגל מבאר-שבע. ויכול היה הדבר להימשך שעות, אלמלא עצר לפתע ג›יפ וקצין צעיר רטן והחמיץ פניו למראה חוצפתם של «חיילים». ועשה טובה שלקח אותנו. ואנו – בחיוך של הבנה וסלחנות – «הואלנו» להצטרף ולעלות. - זוכר את הנסיעות הספונטניות לתל-אביב. סתם לאכול סטייק תל-אביבי ולחזור, למה ? – ככה. למי אכפת, ענינו של מי זה. או נסיעה חסרת אחריות לאשקלון. שוב רק כדי לנסוע ולחזור. אל תגיד לי שאינך זוכר את «מוריס» ואת ההשכמות המאוחרות ואת סדר היום הפראי. רק בגין אלו לא תכעס עלי שלא אמרתי שלום.

114