יוסי אלגמיס

צביה-ציקי ולדן פרס «אחרי המלחמה הגעתי לירושלים, ללמוד באוניברסיטה.

מפעם לפעם הייתי פוקדת את ביתם של קלרה ונסים. עם קלרה הלבושה שחורים, שער שיבה מסורק לאחור באצילות ועם עפרה אחותו - הסתכלנו שוב ושוב באלבומים, כשהכאב וההחמצה מתיישבים על הלב. רובצים וחונקים. כשקראתי ב»חשופים בצריח» את תיאור הקרב שבו יוסי נפל, תמהתי איך השמיים לא קפאו למראהו, איך לא נעצר העולם לבחון את נזר הבריאה החשוף בצריח, נחוש להמשיך. קלרה האבלה שימרה את הרוך במבטה. ערב שבת אחד הבאתי לה מחוות הנוער הציוני שבה עבדתי עציץ של רקפות תרבותיות שגידלו שם. היא הביטה בי בעיניים עצובות ואמרה בשקט: «אני באבל ולא מקבלת פרחים, אבל אני יודעת כמה אהבת את הבן שלי. נשים את העציץ כאן, ליד יוסי». שיעור זה שזכיתי לקבל ממנה לימד אותי מאין קיבל יוסי את השראתו. גבוה כאביו, רגיש כאמו. קפדן עם עצמו, נזהר בכבודו של האחר. נסים שב והכין לי קפה, עומד בסבלנות ליד הקנקן שמעל הלהבה הקטנה ומחכה לרגע הנכון להסיר אותו מהאש. ואני גמעתי את הקצף שלו בתקווה לאחזר את הרגע ההוא. את הרגע שבו ראיתי את התמר המיתמר, את הדקל השחום, את זקיפות הקומה, את הפנתר הגמיש, את הנחישות הדרוכה, אך הרכה. עם כל לגימה הייתי מחכה למטפחת. מחכה שיד נעלמה תוציא אותה מן הכיס, תגול את החול, תגרש את המוות, ושוב אוכל לשאת עיניים ולראות את הראש, את המבט הספקני והגבות העבות, את המחשבות האוהבות בקצה המדים. עד היום, כשאני עוברת במחנה יהודה ששינתה פניה, אני נושאת את עיניי למרפסת. אני רואה את הרקפת, מריחה את הקפה שנגוז, ומנסה לשווא להבין את הריק שבקצה השמים». מתי ועפרה שנה חלפו והגעגועים ליוסי ולדמותו הנרחקת אינם מרפים, לטוב לבו, להליכותיו 50« הנעימות, לחיוכו הביישני למבטו החודר. היינו נותנות ועושות כל שלאל ידינו כדי לזכות ולחבק שוב את אחינו הצעיר ולעבור איתו את מערבולות החיים, את רגעי השמחה והעצב את ימי ההולדת והפרידה ולהישען עליו כאשר צריך. כאשר אנו מחבקות את ילדינו ונכדינו מיד מבזיקה המחשבה: איך יוסי היה מחבק ונושק את ילדיו ונכדיו. עמוק בליבנו נטועה תחושה של החמצה ענקית, עד היום לאשר נלך נישא אנו את תמונתו של יוסי. הוא איתנו בכל מקום ובכל זמן, באשר נלך ונבוא. גם אם חלק מהדברים התערפלו וקשה להיזכר במדויק. מבחינתנו, יוסי נמצא בכל צל חולף, בכל

117