יוסי אלגמיס

מרכז הבית - גם בתקופת הצבא

יוסי היה מרכז הבית עבור הוריו, אשר עשו עבורו הכול וממש הכול, אך גם בו עצמו היה שפע של רגש ונתינה, שאותם חלק באהבה עם בני משפחתו. בחופשותיו מהצבא להתגורר בירושלים עם בעלה 1965 הצליח לרומם את רוח כולם. גם מתי, שחזרה בשנת ובתה הבכורה, דנה, זוכרת אותו מגיע, מקפץ על המדרגות לדירתם, גומא שלוש-שלוש בבת אחת, בחולצה לבנה ששרווליה מקופלים, רחוץ ונקי עם ריח של בית, מניף את דנה הקטנה באוויר והיא מתגלגלת מצחוק, ממלא את הבית כולו באור יקרות ובשמחה עצומה. שום דבר לא יכול לקרות לו, הרהרה מתי בינה לבין עצמה, שום דבר לא יכול לקרות לאח המדהים, המוצלח, המבריק ומלא האהבה הזה. גם נלי, הדודה התל אביבית, זכתה לביקוריו של יוסי. עבור רבקה, בתה של נלי, הביקורים האלו הם מזיכרונות הילדות המתוקים ביותר. «כשאמרו לנו שהוא עומד להגיע היינו צועקים ‹אלגמיס בא, אלגמיס בא›». במשפחה המורחבת מרובת ה»יוסים» קראו לו אלגמיס, כדי להבדיל אותו מהשאר. «הייתי ילדה קטנה. לא הבנתי כל כך בדרגות ובצבא. אפילו לא ידעתי להגיד מה המיוחד בו, אבל תמיד תמיד רחב ליבנו כשהוא הגיע. השמחה של אמא דבקה בנו». בדרך כלל הגיע יוסי עם חבר נוסף מהסיירת, נלי הייתה מכינה עבורם אוכל ביתי, בעוד נעמי, אחותה של רבקה, הייתה יורדת למכולת כדי לקנות מצרכים שיוסי אהב במיוחד. יוסי היה מגיע ומניף את הילדות הקטנות באוויר. «תמיד פחדנו שנחטוף מכה מהתקרה, אבל זה לא קרה אף פעם. הוא נזהר מאוד». אחר כך הן היו יושבות ומקשיבות מהופנטות לשיחת המבוגרים, גם אם לא הבינו לגמרי את נושאי השיחה. ואם יוסי הודיע שהוא נשאר לישון, החגיגה הייתה כפולה. גם בן הדודה, בני לוי, מספר על הציפייה לבואו של יוסי אלגמיס, ועל ההתרגשות שהיא הסבה לכולם: «כשסבתא מזלטו(ב) שגרה במחיצתנו הייתה מודיעה שיוסי אלגמיס עומד להגיע לביקור, הייתי מתייצב מיד בעמדה הצבאית הנטושה מאז מלחמת העצמאות אשר ניצבה בפינת חצרנו באבו-טור, הפינה האסטרטגית של מפגש הרחובות נחשון ועמינדב, וממתין לבואו. לפעמים אני חושב עד כמה סמלי הדבר שהצפייה הראשונה לבואו של ״אלגמיס״ הייתה בפינה הקרויה על שמו של נחשון בן עמינדב, הגיבור המיתולוגי שקפץ ראשון לים סוף, לפני שנבקעו המים ובני ישראל עברו בהם בחרבה. ברגע שהייתי מבחין בדמותו העולה במעלה הרחוב הייתי רץ חזרה הביתה וקורא בשמחה – אלגמיס הגיע! אלגמיס הגיע! בהגיעו, אחי יוסי ואני היינו מתנפלים ומטפסים עליו בחדווה, עד שהוא היה נאלץ לנער אותנו מעליו. אלגמיס היה הגיבור של ילדותנו. עוד בהיותו תלמיד תיכון, הוא היה עבורנו דמות נערצת ואהובה, לא רק בגלל הדברים שאמר או השיחות הקצרות שקיימנו, אלא בעיקר בשל הרוח שהוקרנה ממנו, נועם הליכותיו, טוב לבו, מאור פניו ורצינותו המחויכת. ברור שגם הופעתו התמירה והאצילית, לבושו המוקפד ומראהו הכללי העצימו את הקסם שנבע ממנו. מודל לחיקוי. כשאני חושב על הביטוי ׳להביט אל על׳ אני רואה את אלגמיס. זכורים לי מודלי המטוסים שבנה מבלזה, מהוקצעים

45