יוסי אלגמיס

קפל מיותר נראתה כאילו בזה הרגע הביא אותה גדול מעצבי האופנה האיטלקיים, מגוהצת וחלקה, מכופתרת כהלכה, שמבלי להסתכל אפשר היה להרגיש את מגעה המלטף. לא הרפיתי, ואני עדיין נושאת את עיניי – «אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו» (שיר השירים ז, ט). בתוך המדים התנשא גבר צעיר. עורו בצבע זית מתאבן. שערו החלק מסורק לאחור, נחוש בהחלטתו להיכנס לחדר, אבל ביישן בתנועותיו. לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו. סוג של שלמות ורעננות שלא הרבינו לראות במדבר. לידו עמד גבר צעיר אחר, לא גבוה, ג›ינג›י בהיר שיער, בעל עיניים חומות, טובות וחייכניות. «אני קושי (אברהם קושניר, ידיד יקר עד עצם היום הזה), וזה - יוסי (יוסי אלגמיס ז»ל, געגוע מתמשך עד עצם היום הזה). נעים מאוד». לקפה כבר לא הייתה שום חשיבות. «תיכנסו», אמרנו, שלוש הדיירות של החדר, פה אחד. «אנחנו מסיירת שריון». אף פעם לא ידעתי שהצבא שולח דוגמנים לאבטח את הקווים שלו. אבל לא רק היופי כבש אותי. «שבו», אמרתי, «אני בדיוק מוזגת קפה». תודה, הם אמרו, והאיש הגבוה, המאופק, המסודר למשעי והאיש החייכן בעל העיניים השובבות, התיישבו על המיטה - הדיוואן שלנו. ואז יוסי הוציא מן הכיס מטפחת בד לבנה וריחנית, מקופלת בקפידה, וטפח בה קלות על פניו ועל ידיו. שנים אחר כך, כשנהגתי לבוא ל›מחנה יהודה› לשתות אצל נסים את הקפה הטורקי המבושל המשובח בעולם, המשכתי להתפלא איך יוסי שתה את הקפה שלנו בגבורה, מבלי לעקם את הפה. הנסיך הטורקי שראה את אביו מביא את המים לידי רתיחה, אבל לא נותן להם לגלוש, מנענע את הקצף באהבה ובעדינות מבלי לשפוך טיפה, לגם מן הספל שהגשתי לו, מצמץ בשפתיו, ושיניו הלבנות «כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם» (שיר השירים ד, ב). את הפינג›אן הקטן הוא הניח בצד. הוציא שנית את המטפחת מן הכיס, ומחה את זוויות הפה ברוך. את הרגע הזה לא שכחתי אף פעם. כל מה שעשיתי היה להרים את הראש ולסקור את המבקר, ואז הבנתי ללבו של שלמה המלך.״ הרגע הזה, שצביה כה מטיבה לתאר, הוא הרגע שבו יוסי פגש את מרגול, חברתה לחדר של צביה. יוסי, השקט, עם השליטה הפנימית והגינונים הרגועים, התאהב במ»כית הסוערת, בת קיבוץ דגניה. «מהרגע הראשון», מספרת מרגול, «יוסי חיזר אחרי. הוא הזמין אותי לצאת אתו לטיול. שם זה התחיל. בתקופה הזו הייתי מאד מחוזרת, ‹מלכת הערבה› קראו לי. אבל עם יוסי זה היה אחרת – אהבה גדולה». גם היא שמה לב ליופיו הבלתי רגיל, לכל פרט ופרט, גם לידיו הגדולות והיפות. הנעורים, המרחבים והג›יפים של הסיירת עשו את שלהם. יוסי ומרגול, וחבריהם קושי וצביה, הפכו לרביעייה עליזה וצוהלת. «יוסי היה רציני», מעידה מרגול, «לא ‹שטותניק›, אבל תמיד מוכן לקחת חלק בשטויות שלי». הם יצאו למרחבי הערבה בג›יפ, כשיוסי תמיד אחראי על הניווט. חוש הניווט שלו היה מצוין. הם מיצו עד תום את הנאות החיים. גם הערבה וכוכביה, גם תל אביב ובילוייה.

62