עמוס ירקוני / דני דור

127 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

, אבל זאת כבר לא הייתה אותה יחידה. היה הבדל 424 סיירת שקד גדול מאוד בין סגנון הפיקוד של עמוס לזה של פואד. הוא תמיד דיבר אלינו עם הרבה פאתוס, אבל בשטח לא התקרב ליכולות של עמוס. הוא לא היה מהזן של עמוס, ומהר מאוד ראינו שהוא לא יוכל להיכנס לנעליים הגדולות שלו. עוד הבדל גדול בין השניים היה שפואד דיבר עממיקו. עמוס לא דיבר עממיקו, הוא בכלל לא דיבר הרבה, אבל כשדיבר – כולם הקשיבו ולמדו". גרשון וילן: "יש כאלה שהאמינו שעמוס נפגע מההחלטה שנים ביחידה, 12 להביא את פואד. אני לא הרגשתי בזה. אחרי אחרי כל כך הרבה סיורים, מרדפים ומארבים ואחרי שתי פציעות קשות, עמוס כבר היה די בשל לסיים את התפקיד. היו לנו הרבה שיחות על זה. גם כשהוא עדיין היה ביחידה, יחד עם פואד, וגם לאחר מכן. הוא אף פעם לא דיבר על פגיעה. לא הייתה לו בעיה עם זה שהביאו את פואד. היה לו די ברור שצריך להביא מישהו. הוא סבל כאבים, גם ביד וגם ברגל, והרופאים אמרו לו לא פעם שהוא חייב להוריד קצב. לעבור למקום אחר. במידה רבה זאת הייתה החלטה שלו לעזוב את שקד. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים הוא אמר לי שכבר אין לו כוח יותר. הוא בדיוק קיבל אז דרגות סגן־אלוף ומינוי חדש למושל הצבאי של חלק גדול מסיני, מתעלת סואץ ועד מפרץ סואץ. הוא היה אחראי על שטח בגודל מדינת ישראל, שישבו בו בדואים, וזה התאים לו. הפיקוד על שקד עבר באופן רשמי לידיים של פואד". אמירה, בתו של עמוס: "אבא רצה להמשיך הלאה בצבא. לפעמים ראיתי אותו יושב בבית ובוהה בשמים. 'אבא, מה קרה?' הייתי שואלת אותו, ואבא ענה שקשה לו לעזוב את הצבא. הצבא והיחידה היו הלב שלו. בכל פעם שהוא עבר ליד משמר הנגב, הבסיס של שקד, היה לו קשה מאוד. כנראה היו כאלה שלא רצו שהוא ימשיך בצבא. מישהו מנע את זה ממנו, ואבא לא היה מהטיפוסים שנלחמים על מקומם. הוא הבין שזאת כנראה תחילת המסלול שמסמן את סוף הדרך שלו במדים".