עמוס ירקוני / דני דור

149 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

"כל משפחה הגיעה בסופו של דבר לעמוס, שעזר לה ובמקרים רבים גם סגר בשבילה דברים. היה אמון מלא בינו לבין הבדואים. אני בטוח שאם היה יושב שם פקיד יהודי, נחמד ויעיל ככל שיהיה, הוא לא היה מצליח כמוהו. האמון בין עמוס לבדואים היה טוטאלי. הוא גם הכיר היטב את כל השייח'ים, ידע לדבר בשפתם ולהגיע למטרה. "אם במהלך המגעים עם משפחה מסוימת התברר שיש דברים לא ברורים או לא סגורים, עמוס מיד התקשר אלינו, הסביר לנו את הנהלים של משרד השיכון ואיך אנחנו צריכים לעבוד. הרבה טעויות תוקנו בעקבות המהלכים שלו. את כל זה הוא עשה בשיא היושרה ובלי לפגוע באנשים משום צד, שמר גם על המנגנון הגדול וגם על כבודם של אלה שביקשו את עזרתו". לא הכול הלך חלק, נזכר אוזן. לא בפינוי נבטים ולא במקומות אחרים. כאמור, ההבדל בין נבטים לבין שטחים אחרים שהמדינה רצתה להעביר מהם את הבדואים ליישובי קבע היה במעמד המשפטי. בנבטים המדינה הפקיעה את השטח, ולבדואים לא הייתה ברירה. הם היו חייבים לעזוב, אבל התגלעו לא מעט ויכוחים על התנאים. למי מגיע לקבל מגרש ביישוב החדש, מי פלש לשטח לא לו ומי יוכל להוכיח שאוהל המשפחה עומד במקומו זה דורות. למשל, איך מתנהלים מול משפחה שלטענתה יושבת בשטח כבר עשרות שנים, עוד מימי הטורקים, אבל אם מבקשים ממנה להביא קושאן, אישור שהשטח נרשם על שמם בספרי האחוזה העות'מאניים, כמובן אין לה מה להראות. היו מאות משפחות כאלה. כולן הגיעו עם ניירות – רובם מזויפים – כדי להוכיח את טענותיהן. אוזן מסביר: "אנחנו ידענו ועמוס ידע שאין לאנשים האלה קושאן ואין להם בעלות על הקרקע שהם יושבים עליה. היה אפשר לגמור את זה באגרסיביות: אין לכם בעלות, יש צו הפקעה, תעזבו ותודה רבה. עמוס עשה כל מאמץ כדי לפשר במקרים כאלה. נכון, הוא הסביר למי שהיה צריך להסביר, אין להם בעלות, אבל יש כאן עניין של חזקה. הם יושבים על הקרקע. אין להם בעלות, אבל