עמוס ירקוני / דני דור
17 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו
עבד אל מג'יד היה אח בכור לשני אחים ושלוש אחיות. בבעלות המשפחה היה עדר צאן שמנה כמה עשרות עזים וכבשים. שטחי המרעה של השבט גלשו לשטחים שעיבדו חקלאי נהלל, ומעת לעת פרצו עימותים בין הרועים הבדואים לבין תושבי המושב על רקע זה. הבדואים, תיאר לימים אחד משומרי השדות הוותיקים, היו מגיעים באמצע היום, מקימים כמה אוהלים ומתנהגים כאילו השטח שלהם. אנשי נהלל הגיעו בלילה, התגנבו לאוהלים, חתכו את החבלים ומוטטו אותם על יושביהם. לאחר זמן קצר קמו האוהלים לתחייה, ושוב מיהרו השומרים בלילה למוטט אותם, עד שהבדואים מאסו בכך וירדו מהשטח. לפעמים, כדי להשקות את עדריהם, היו חופרים בשעות היום בור שמיד התמלא במים. ושוב באו שומרי השדות בחסות הלילה והפעם סתמו את הבור. כך התנהלו במשך שנים יחסי השכנות בין אנשי נהלל לבני שבט אלמזאריב. ■ ■ ■ בכל שבטי הבדואים, באוהל הגדול העשוי משער העזים והכבשים ששימש להם בית, היו שני חלקים, אחד לגברים ואחד לנשים. הכול היה שם, משמיכות ועד פינת בישול ואכילה. על הקרקע הונח שטיח מעור כבשים מיובש, ששימש לבידוד מקור ומחום, ובמטבח עמדו אבני הרחיים לטחינת חיטה או גריסים, פרימוס נפט קטן ומטחנת קפה. תפקידן של הנשים והבנות היה ברור: להכין אוכל ולדאוג למים, שהובאו מבאר מרוחקת כשלושה קילומטרים מהמאהל. שלוש פעמים ביום יצאו הבנות לבאר להביא מים. והגברים? חלקם רעו את הצאן וחלקם הלכו לחפש בעדריהם של אחרים. הבדואים לא היו עובדי אדמה, ובאותם ימים לא הייתה להם תעסוקה אחרת. לא פעם, מי שלא גנב – לא היה לו מה לאכול. "גנב" לא הייתה מילת גנאי. להפך – מי שהצליח להביא בדרך זו אוכל ליושבי אוהלו התגאה בכך וזכה לכבוד גדול. אבי המשפחה יצא מוקדם בבוקר עם העדר לגבעות שמסביב
Made with FlippingBook flipbook maker