עמוס ירקוני / דני דור
עמוס ירקוני | 172
עכשיו בבית חולים וכולנו הקפדנו להגיע אליו כמה שיותר. בשלב האחרון עמוס כבר ידע שהוא לקראת הסוף. הוא סיפר לי, לאבא שלי, לגנדי, אבל ביקש שלא יספרו לג'ורג'ט. רצה לשמור עליה ולא ידע שהיא כבר יודעת. היה לו חשוב מאוד שהילדים לא ידעו. ביקש להסתיר את זה מהם". גרשון וילן: "הקשר בינינו נמשך כל השנים. כשעמוס אושפז, הקפדתי להגיע אליו כמה שיותר. עשינו תורנות. היו ימים, בעיקר לקראת הסוף, שנשארתי לישון לידו כל הלילה, וגם אחרים עשו את זה. המצב שלו הידרדר במהירות. כל הזמן הייתה החמרה. "באחד הימים ראיתי שהוא עצוב. חשבתי שזה בגלל המחלה. 'עמוס, למה אתה עצוב?' שאלתי, והוא ענה: 'גרשון, אני חושב שטעיתי בחיים שלי. היהודים פה נבלות. אתם בגדתם בנו. יכולנו להקים כאן שותפות נהדרת, אבל זה לא זה. זה לא ילך. אתם היהודים לא הייתם מוכנים להבין אותנו. היד הזאת, הרגל הזאת, כל מה שנתתי, בשביל מה זה היה?' עמדו לי דמעות בעיניים. זה לא היה עמוס שהכרתי. "התורנות שלי הייתה בדרך כלל ביום שני. פעם אחת הגעתי אליו בתורי, אבל הייתה לי בעיה שחייבה אותי לחזור הביתה. לא רציתי להשאיר אותו לבד. ראיתי שהוא לא מרגיש טוב. התקשרתי לג'ורג'ט, ביקשתי שמישהו יחליף אותי ושאני אבוא ביום אחר. איך שהגעתי לקיבוץ, קיבלתי טלפון מג'ורג'ט או מפאצי, אני לא זוכר: 'תחזור מהר, עמוס מסיים את חייו'. חזרתי מיד לסורוקה. כולם עמדו ובכו. אמרתי לכולם שילכו לישון, אני אשב לידו עד הבוקר ואתחיל לארגן את הלוויה". הבת אמירה: "עמדתי לסיים קורס קצינות. הצלחתי לאחר מאמצים רבים לסדר שיאפשרו לאבא להיכנס עם הרכב לבסיס, אבל הוא לא הגיע. שאלתי את אמא מה קרה והבנתי שיש לו כאבי גב ושהוא לא היה יכול לנסוע לבסיס. היא לא סיפרה שזה סרטן ושהמצב כל כך קשה. הקורס שסיימתי היה של אקדמאים וקיבלנו מיד דרגות סגן. אבא כבר היה במצב קשה. הגעתי עם
Made with FlippingBook flipbook maker