עמוס ירקוני / דני דור

173 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

המדים והדרגות לבית החולים, ישבתי לידו, והוא הסתכל על הדרגות והחל ללטף אותן. 'כמה אנחנו היינו צריכים להתאמץ בשביל אחד', הוא אמר והתכוון לפס אחד, דרגת סגן־משנה, 'ואת ישר מקבלת שניים". צחקתי וכל כך שמחתי שהוא הספיק לראות אותי עם דרגות. "לקראת הסוף עשינו כולנו תורנויות, שכל הזמן יהיה מישהו לידו. חזרתי באחד הימים מהצבא ונסעתי לאבא. הוא ביקש סיגריה. לא נתתי לו. זה אחד הדברים שאני מצטערת עליהם עד היום. אמרתי, 'אבא, השתגעת? אסור', והוא הסכים איתי ואמר שבטח, וחבל שאסור לעשן פה. ואז הוא רצה לישון וביקש שאכסה אותו. אבא שכב על הצד ואני ישבתי לצדו וקראתי. אלה היו רגעיו האחרונים". .1991 בפברואר 7 עמוס ירקוני, עבד אל מג'יד ח'דר, מת ב־ ■ ■ ■ בשכבו בבית החולים על ערש דווי, עמוס ביקש להיקבר בחלקה הצבאית בבית הקברות בבאר שבע, שבאותן שנים לא הייתה בו חלקה ללא־יהודים. יהודה מלמד סיפר: "התקשרתי לפואד ואמרתי לו שאנחנו רוצים שלעמוס תהיה קבורה צבאית. 'אבל יהודה', פואד שנה שהוא לא בצבא, וחוץ 20 ענה, 'הוא היה רק סגן־אלוף וכבר מזה הוא מוסלמי'. אמרתי לו תודה רבה וטרקתי את הטלפון. "גם ברבנות החלה מהומה גדולה. שכחו שם את כל מה שעמוס עשה ונתן למען מדינת ישראל והבהירו שאסור לקבור אותו בין יהודים. לנו היה ברור שנפעיל את כל מי שאפשר. התקשרתי לחיים חפר, שהכיר את עמוס. סיפרתי לו מה קורה וחיים דיבר עם גנדי, שאמר שהוא ידאג לכל מה שצריך. גם גרשון וילן דיבר עם גנדי. הדברים התחילו להסתדר במהירות בזכות הרבה לחץ מלמעלה. בקריית שאול הכינו מהר מאוד חלקה ללא-יהודים ליד הגדר. עמוס היה הראשון שנקבר שם, בקבורה צבאית מלאה, בדיוק כפי שהוא רצה. שישה תתי־אלופים, שכולם שירתו בסיירת שקד, נשאו את