עמוס ירקוני / דני דור

19 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

שראה את נטייתו של אביו לצד היהודים, הושפע מכך רבות. הוא היה אוטודידקט. למד בעצמו לא רק לקרוא עקבות, אלא גם לקרוא. בשבט לא היה בית ספר, ורק מעטים מבני גילו הלכו ברגל לבית הספר בכפר עילוט שליד נצרת. רוב המשפחות העדיפו שהילדים לא יבזבזו זמן על לימודים. היה חשוב יותר שיסייעו במלאכת המרעה. אמו של עבד אל מג'יד הייתה שונה ועודדה אותו ללמוד, והמרחק הגדול מהאוהל לבית הספר לא הרתיע אותו. הוא ציפה מאוד לתחילת הלימודים ולא חשש כלל מהמפגש עם מקל החזרן של החאטיב – המלמד – שאהב להכות בו על כפות ידיהם של התלמידים. בערבים, לאחר שחזר מהשדה, ישב עם אמו, שהראתה לו את האותיות. הילד למד לחבר ביניהן עד שנהפכו למילים ולמשפטים. גם עברית למד בעצמו, אם כי לא מספיק, לדעתו. גרשון וילן, לוחם בסיירת שקד ואחד האנשים המקורבים ביותר אל עבד אל מג'יד בבגרותו, כשכבר היה לעמוס ירקוני, סיפר לימים על , ובטירונות 1958 המפגש הראשון ביניהם: "התגייסתי לצנחנים ב־ התגלתה אצלי בעיה רפואית, בקע, שמנעה ממני להמשיך שם. החליטו לשלוח אותי ליחידה קטנה בבסיס במשמר הנגב. אמרו לי ששם אין אימונים, רק נוסעים כל היום בקומנדקרים, ואת זה אני יכול לעשות גם עם הבקע, ואחרי שהוא יעבור אוכל לחזור לצנחנים. אני בן קיבוץ נגבה, שנמצא ממש ליד משמר הנגב, ואמרתי לעצמי, כמה רע זה כבר יכול להיות?" גרשון, קיבוצניק חסון וגבוה, כבר לא חזר לצנחנים. הוא נשבה עד מהרה בקסמה של היחידה הקטנה והתקרב מאוד למפקדה. הידידות העמוקה ביניהם נמשכה עד למותו של עמוס. "כשהגעתי, כל היחידה הייתה עשרה חיילים וכמה גששים. כבר ביום הראשון שלחו אותי לחדר של סגן המפקד. זה היה עמוס. עמדתי מולו, והוא בחן אותי מלמעלה למטה ממקומו מאחורי השולחן הגדול. . ואז הוא שאל אותי: 'אתה 60 , הוא היה מטר ו־ 90 אני מטר ו־ יודע לקרוא?' שאלה מוזרה. עניתי מיד שכן. 'אז תלמד אותי',