עמוס ירקוני / דני דור

51 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

שבהן עלולים האנשים למצוא מסתור, איפה יש מים. "אני הולך במדבר ורואה שפנים הולכים למקום מסוים. מכאן אני יודע ששם יש מים. אני רואה תעלה קטנה כמו תלם, אני יודע שהתעלה נועדה לצבור מים. אני גם מריח מים שבהם משתמשים גמלים, עזים, כבשים ופרות. הגללים שלהם בתוך מים משאירים ריח למרחק של קילומטרים. במיוחד בלילה. גללים בלי מים לא משאירים ריח. גם אנשים אחרים מריחים מים, אבל לא מודעים לכך. כדי להיות מודעים צריך להתרגל. צריך לחיות עם עזים ועם מים. אני יכול להבחין בעשן, אני יכול להבין אם סוס מסתכל על חיה או על בן אדם, אני יכול לדעת על מה נובח כלב בלילה. יש לו נביחה מסוימת על בן אדם ונביחה אחרת על חיה. כשכלב נובח קצר, סימן שהוא נובח על משהו קרוב. אם יש הפסקות, סימן שהוא נובח על משהו רחוק. גם לקיבוצניק שחי עם עדרים בילדותו יש קצת מהתכונות האלה. להיות מקצוען בשדה מחייב אחריות רבה, כי חיי אנשים רבים תלויים בהחלטות שלך". לא את כל הידע הרב שהיה לעמוס היה אפשר ללמד. דברים לא מעטים היו נחלתו בלבד, ורק הוא היה יכול להבחין בהם ולזהות אותם. כבר אז החלו להלל את יכולותיו ואת כישוריו יוצאי הדופן. היו אומרים: "אם תעבור במדבר, תרים חלוק אבן קטן, תירק עליו שנה, 100 ותחזירו למקומו, ואם עבד אל מג'יד יעבור במקום אחרי הוא יבחין מיד שהאבן אינה במקום שבו הניח אותה אללה. הוא ירים את האבן, יגלה את סימני יריקתך, ילך בעקבותיך עד פתח שנים – יקיש 100 אוהלך ומכיוון שלא ימצאך – שהרי לא תחיה על מצבתך וישאל: 'יא אִבּן אל כלב, מדוע ירקת על האבן?'" גנדי, שכאמור היה ידיד אישי של ירקוני, השתתף בכמה מהמרדפים שהוביל, גם במערב הנגב וגם בבקעת הירדן. במהלך אחד מהם ביקש מעמוס שידריך אותו, שיגלה לו כיצד מגלים עקבות ומנהלים מרדף. "לא הבנתי איך הוא מצליח למצוא את עקבות המסתננים שנמלטו עם כמה פרות", סיפר לאחר שנים. "הוא ראה שאני סקרן ואמר לי: 'תסתכל על העשב הלחוך, הפרה