עמוס ירקוני / דני דור
53 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו
גששות היא תורה שלמה שסודותיה לא רשומים בשום מקום. אין ספר הדרכה, אין קורס ללימוד המקצוע. אלה דברים קטנים אך משמעותיים וחשובים, שאיש, ובטח לא החיילים והקצינים היהודים, שם לב אליהם. את המידע הזה עמוס לא רצה לשמור לעצמו. אחרי ההסברים הגיע תמיד מבחן קטן. לבדוק אם הדברים נקלטו. , כשהגיע 1958 גרשון וילן סיפר על ימיו הראשונים ביחידה ב־ אליה מטירונות צנחנים בגלל בקע: "כל היחידה הייתה כמה חיילים, קצינים, גששים בדואים ועמוס כמובן. לאט־לאט התחילו להגיע עוד חיילים. חבר מביא חבר. קיבוצניק מביא קיבוצניק. כל מי שהגיע יצא מיד לסיור. הדבר היחיד שהיה צריך ללמד כל אחד חדש זה להסתכל על מי שיושב לידו בקומנדקר ולעשות כמוהו, ובעיקר לא ליפול בזמן הנסיעה. לא לימדו להסתער. לא היה צריך את זה. לא היינו יחידת חי"ר שמסתערת על הגבעות. כולנו סמכנו על הגששים הבדואים. ידענו שאם מישהו ינסה לחדור, הם יגלו אותו. לאט־לאט נהיינו גם אנחנו קצת בדואים ולמדנו לזהות עקבות ולרדוף אחרי החוליות החודרות. אחר כך היה צריך ללמד איך מציבים מארב. עמוס היה יצירתי מאוד בכל תחום, וגם במארבים. בצה"ל לימדו לעשות מארב תמיד בשכיבה, בצורת כוכב. עמוס טען שבצורה כזאת הרבה פעמים נרדמים. הוא לימד אותנו שלא שוכבים במארב. או שעומדים או שנשענים על עץ. יושבים בצל אבל שומרים כל הזמן על ערנות לכיוון שיודעים שממנו יגיעו החוליה או המסתנן הבודד. וברגע שרואים משהו – מיד פותחים באש מכל הכלים. ירי כבד". ■ ■ ■ באותם חודשים ראשונים, כשעמוס הוביל את הפעילות המבצעית, החלו לגבש ולארגן את דרכי הפעילות בשגרה. בכל בוקר יצאו שלושה סיורים והצוותים הורכבו מקצין, גשש, נהג ושלושה לוחמים. כל סידור העבודה המבצעי היה בידיו של עמוס. מי יוצא,
Made with FlippingBook flipbook maker