עמוס ירקוני / דני דור

עמוס ירקוני | 54

לאן יוצאים, באיזה ואדי מתמקדים הפעם. הוא גם התלווה לכל קצין חדש בסיוריו הראשונים. שלושת הסיורים הקבועים היו הסיור הצפון־מערבי – מצפון רצועת עזה לאורך נחל זיקים ורצועת החוף עד אשקלון; הסיור המערבי – במקביל לרצועת עזה עד דרום הרצועה; והסיור הדרומי – לאורך הגבול המצרי ועד קציעות. אחת לכמה שבועות, על פי החלטתו של עמוס, יצאו שני רכבים גם לגזרה הדרומית הרחוקה, עד אילת, לסיור שנמשך כמה ימים. בכל פעם שהתגלו עקבות, הסיור דיווח מיד, והלוחמים שהיו בבסיס זינקו לרכבים. אמנון שילוני, שהיה לוחם ביחידה, סיפר: "ברגע שהגיע הדיווח ונשמעה אזעקה, כולם זינקו כמו משוגעים. לי זה הזכיר סרט של המערב הפרוע. שלוש דקות לאחר שנשמעה האזעקה, הקומנדקרים כבר יצאו למקום שבו התגלו עקבות". הגששים היו מיומנים מאוד. כולם נבחרו בקפידה על ידי עמוס והיו דווקא מהצפון, למרות הפעילות בנגב. למה? לדברי עמוס, לפעמים הובילו העקבות למאהל בדואי, ואם היו משתמשים בגששים מהשבטים בדרום, הייתה להם בעיה של נאמנות שבטית: האם להמשיך על העקבות שמובילים למאהל של השבט, או ללכת דווקא לשבט שכן? זה היה עלול להיגמר גם בנקמת דם, ולכן היה לו חשוב שהגששים יהיו מהצפון וללא קשר דם עם שבטי הדרום. במקביל למרדפים דאג ירקוני להדק את הקשרים עם השייח'ים המקומיים, מנהיגי השבטים בנגב. הוא היה אורח קבוע באוהלו של שייח' עודה אבו עמאר, שייח' כל השייח'ים, שקשר גם הוא את גורלו עם גורלה של מדינת ישראל ועשה זאת כבר בשלהי . גם קצינים ולוחמים אחרים ביחידה התארחו לא אחת 40 שנות ה־ באוהלי הבדואים. ניסן שירן, שהיה קצין בשקד, סיפר על הקשרים גמלים ששייכים 30 עם הבדואים: "באחד הימים נודע לנו שנגנבו לשייח' עודה. כמובן כולנו הכרנו אותו ויצאנו למרדף. הפעם לא רדפנו אחרי אנשי מודיעין או מסתננים, אלא אחרי גנבים. עלינו על העקבות, הצלחנו לפגוע בשניים מהם והשלישי, שגם הוא