בשבילי הבית - עלון מספר 126

בגלל זה אנחנו איפה שאנחנו. גם בקיבוצים זה היה דבר עמוק ויומיומי".

על בסיס זה, נולד האפיון הספציפי של הנשים האלה: "רובן שייכות לדור המייסדים, או שהן הבנות של המייסדים, שכבר נולדו בארץ וגדלו בחברה השיתופית. הן באות מעולם ערכים שבו הרעיון הקולקטיבי מרכזי מאוד, ובתודעה הן בעצם לא נמצאות לבד במרכז. הן חלק ממשהו יותר גדול, וזה נותן הרבה כוח. הן באות מדור שנאבק, אבל גם בחברה שיש בה קהילתיות תומכת". האבות שלהן לחמו במלחמת העצמאות, בעליהן לחמו במלחמת יום הכיפורים, ילדיהן לחמו במלחמת לבנון, רבות מהן שירתו בצבא בעצמן, הן ובנותיהן נלחמו, חוו את כל מלחמות ישראל. בוודאי אלה מהן שחיו כל חייהן בקיבוצי העוטף, חוו על בשרן גם את כל המבצעים ואת כל ה"טפטופים", את כל חווית המגורים על הגבול. הכוח שלהן יושב, לדבריה, באי אבל בעיניה של פוגל-ביז'אוי, העניין הצבאי הוא רק אחד ההיבטים. : "הסבתות האלה מספרות את ההיסטוריה הקיבוצית בסירוב להיות קורבנות. זה ההסכמה להיות קורבן משהו שהרבה מאוד מאיתנו בחברה הישראלית קיבלנו על עצמינו בעצם היותנו חלק ממדינת ישראל, וזה גם מה שמחבר הרבה מאוד מהחברה הישראלית לנשים האלו, עם הכבוד העצמי הזה". "לא להיות קורבן. גם לא של אדמה קשה לעיבוד, של קדחת, של מחסור" לדבריה, כל ההיסטוריה של התנועה הקיבוצית יושבת על אי ההסכמה להיות קורבנות. בעיקר לא קורבנות של ההיסטוריה היהודית. "וזה גם לא להיות קורבן של טרור, של מאבקים ושל מלחמות, ובראש הראשונה של השואה. אבל לא רק. זה גם לא להיות קורבן של אדמה קשה לעיבוד, של קדחת, של מחסור, וגם של קשיים חברתיים ואישיים". , ובייחוד לאחר השואה, הקיבוץ היה מענה לגורל היהודי הזה. "הקיבוץ היה כשלעצמו 20 בתחילת המאה ה התשובה. במקום להתנקם, להשתקם. להקים, לבנות ולהיבנות. במקום להיות מושמדים להקים יחד קהילה, ולא סתם קהילה – קהילה שיתופית, שבה לא כל אחד לגורלו. ההיפך מהשואה. כן, זו קהילה עם הרבה בעיות, אבל זו קהילה דינמית, ובעיקר קהילה יוצרת, בונה ועם פנים לעתיד". הכוח האדיר בעוצמה הזו הוא בכך שהיא לא אלימה: "לא להיות קורבן זה לא אומר להרוג את כולם. זה לא בזה שהן אומרות 'נשמיד אותם, נרסק אותם'. להיפך. זה כוח הרבה יותר 'שקט' והרבה יותר חזק מזה. זה לקחת את הגורל שלהן בידיים שלהן, גורלן לא היה ולא יהיה שייך לאף אחד, וכך גם לא העתיד שלהן, של הקהילה ושל העם שלהן". לדבריה, יש לזה גם מחירים. "האנטי-קורבנות הזו דורשת נוקשות, והקיבוצניקים הם אנשים מאוד נוקשים. הנוקשות הזו מופנית כלפי עצמם, כלפי המשפחה, כלפי החברה. אסור ליפול, אסור להיות חלש, אסור "לאבד את העשתונות". זו דרישה גבוהה מאוד, על גבול האכזרית. זה הוליד גם התנשאות עדתית ודורית". "יש המון כוח בלהיות חלק מקהילה חזקה" אבל גם הסירוב להיות קורבן אינו מקור כוחן היחיד. הקהילה הקיבוצית היא, לדבריה, מקור כוח גדול: "בקיבוץ, הזיקנה היא אחרת. קהילה ועשייה זה הבסיס של הזהות, והאבדן של הדברים האלה בזיקנה הוא דבר מאוד כואב וקשה. בקיבוץ, הזקנים והזקנות חיים בקהילה, לרובם יש בה גם תפקידים. יש פה מענה משמעותי לאחד הדברים הכי קשים בזיקנה – הבדידות. הניתוק מהחברה, המשפחה. הקיבוץ נותן לזה מענה מאוד טוב". וכשמדברים על הקיבוצים בעוטף, אלה קהילות חזקות ומצליחות. "יש המון כוח בלהיות חלק מקהילה חזקה, ובטח בלהיות אדם שהוא חלק מההקמה של המפעל האדיר הזה שנקרא קיבוץ מצליח ומשגשג. הן היו שם כשלא היה שם כלום, הן בנו יחד עם שותפיהן את החברה הזו מאפס. יחד עם זה, הם יצרו גם אדם מאפס, לקחו את השורשים היהודיים והפכו אותם למשהו אחר. וכל זה יצא מהידיים שלהן. זו חווית חוזקה אדירה". "האנטי-קורבנות הזו דורשת נוקשות, והקיבוצניקים הם אנשים מאוד נוקשים. הנוקשות הזו מופנית כלפי עצמם, כלפי המשפחה, כלפי החברה. אסור ליפול, אסור להיות חלש, אסור 'לאבד את העשתונות'"

12

2024 בינואר 5

כ"ד בטבת תשפ"ד

) 126 "בשבילי-הבית" (