מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
על יד בית החרושת לסוכר. אנו עורכים שם אזכרות ותפילות. באחד הביקורים הלכתי עם חבריי: יוכבד הלפרין (לבית צחובוי), אהרל’ה פיינר ואיזי קליינר, לבקר בבית הספר ‘תרבות’. הבניין עדיין עומד על תילו, על יד הנהר, וגם אחת מכיתות הלימוד נשארה בו כשהייתה, עם שורות כיסאות העץ הפשוטים. התיישבנו עליהם והעלינו זיכרונות מתוקים מימי בית הספר. מכל ביקור אני לוקחת איתי משהו קטן למזכרת: רגב אדמה מקוזאק, חלוק נחל, חפץ קטן מחצר הוריי. בביקורים הראשונים פעלנו להנצחת הנספים: שיפצנו את בית העלמין היהודי, שהיה פרוץ וחזירים רעו בו, גידרנו אותו מחדש, ושכרנו שומר שישגיח עליו. גידרנו את בורות הירי בקוזאק, בסוכובולה ובשיטני. הקמנו יד זיכרון בכל אחד מן האתרים הללו. גם כעת אנו דואגים כל העת לשפץ ולשמר את אתרי הזיכרון. נוסף על כך הפקנו סרט תיעודי על קוריץ: ‘אם אשכחך קוריץ תשכח ימיני’. תרגמנו לעברית את כל פרקי היידיש שבספר קוריץ, הספר שארגון יוצאי , כדי שישמש אנדרטה לדורות. בכל 1959 קוריץ הוציא לאור כבר בשנת אלו יש משום נחמה. “אימא, עוד פעם לקוריץ? אולי תסעי כבר למקום אחר, הרי ראית שם הכול”, חוזרים ואומרים לי ילדיי. “למה שלא תיסעי ללונדון, להולנד, לשוויצריה?”. לא מושך אותי לטייל בעולם. כבר ראיתי חלקים ממנו, קנדה וארצות הברית, למשל, אבל רק קוריץ מושכת אותי אליה שוב ושוב. נכון, זו לא הקוריץ שלי, היא כבר איננה, אבל הוריי עדיין שם. אני מדברת אליהם, מספרת להם על מה שעובר עליי, שואלת אותם איך זה שמכולנו דווקא אני שרדתי, למה דווקא אני? גם את עצמי אני שואלת את אותה שאלה. וגם את אלוהים. האם זו יד הגורל? האם זו ידו של אלוהים? בחלומותיי אני ממשיכה לברוח מהגרמנים, לפעמים עם משה והילדים. גם בחלומות אני תמיד מצליחה לברוח, תמיד מצליחה להינצל. בכל ביקור
108
Made with FlippingBook Annual report